הרברט לוין

Osterode, Germany

 

תאריך הריאיון: אוגוסט 2002

המראיינת: טניה אקשטיין

 

לפני המלחמה

לאחייניתו של הרברט לוין נודע על הכוונה להקים ספרייה לחיים יהודיים ולפיכך פנתה ל-Centropa. דודה הרברט לוין, כך אמרה, הרבה לספר על דברים מעניינים בחייו, דברים שוודאי יעניינו גם אחרים. מיום שנפטרה אשתו, הרברט לוין שהוא כבד ראייה וכמעט עיוור, חי בגפו בדירתו ברובע העשירי [בווינה]. באמצעות העזרה הרבה שמושיטה לו נערה צעירה הוא עדיין שותף פעיל בחיים. ברשותו מכשיר קריאה אלקטרוני המיועד לעיוורים, שאותו הוא מציג בפני. הוא נהנה מקפה, עוגה וחברה ובשמחה רבה מספר על חייו.

סבי מצד אבי נקרא לואי לוין. הוא כבר לא היה בחיים כשנולדתי. אבי המשיך לנהל את העסק של סבא. שלט בית העסק עדיין תלה מעל לחנות לואיס לוין, ומתחת באותיות קטנות בעלים איוון לוין. למעשה ניהל אבא את החנות בשביל סבתא ובכנות אמר לנו: "ילדים אתם רשאים לבחור כל מקצוע, איש מכם לא יקבל את החנות, זוהי עבודת פרך. ב-1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא זומן להתגייס לצבא. מכיוון שלא היה מי שינהל את החנות, הוא זכה בחצי משרה במזכירות המפקדה האזורית, וחצי יום המשיך בניהול העסק.

בימי חול, בימי ראשון ובחגים החנות נפתחה בשבע בבוקר. העסק היה פתוח בכל ימות השבוע ונועד אך ורק לממכר מוצרי טבק ואלכוהול. בשבע בבוקר כבר הגיעו הפקידים, שעבדו בדואר שמעבר לכביש, כדי לשתות בירה. המחזה חזר על עצמו בערב. בתום יום העבודה באו לעוד כוס בירה וכוסית קוֹרְן [הערה- יי"ש גרמני מדגנים]

לסבתי קראו הלנה לוין, אני זוכר שהיא כבר הייתה זקנה מאוד. היא הייתה יהודייה אדוקה אבל מאוד סובלנית. היה לנו בית מרזח והא, קיץ וחורף, יום אחד יום ישבה אצל אח הלבנים. אנחנו הילדים חשבנו שזה נהדר. כל אורח שנכנס, לרוב היו אלה פועלים או איכרים, הכיר אותה. והיא בתורה הכירה את כלי בני המשפחה של אורחי הפונדק: מה שלום הילד, מה עושה האשה, כל הייתה מקבלת את פני הלקוחות שנכנסו. כל אחד לחץ את ידה של הגברת לוין, קצת שאל, קצת ריכל ורק אחד כך ניגש אל הדלפק, שתה בירה לזה עוד כוסית יי"ש והלך. לקוחות שבאו להתנחל במקום, אבא לא אהב, לא היה נהוג להתיישב לשולחן. עמדו ליד הדלפק, ופטפטו. בפונדק של אבא לא היו עימותים פוליטיים. כילדים שמנו לב לעובדה שבפינה אחת עמדו הלאומנים הגרמנים, ובפינה האחרת עמדו הפועלים, הבנאים – הקומוניסטים. ושתי הסיעות שתו בשלום ובשלווה את הבירה והיי"ש שלהן.

סבתי חבשה פיאה, שייטל ובליל שבת נעלמה בלא אומר ודברים. מעל לחנות הייתה הדירה שלה: שני חדרים ומטבח בשרי. למטה, לצד החנות היה המטבח החלבי. כשידעה שהשבת עומדת להיכנס עלתה למעלה הדליקה ובירכה על נרות השבת. היא ידעה שהמטבח שלנו לא כשר. היא תמיד שמחה לקבל את פנינו. לעתים קרובות עלינו לדירה שלה, אבל היא לא באה לדירה שלנו, אף לא פעם אחת, משום שידעה שאצל אמי היא אינה יכולה לשתות אפילו כוס מים, כי אמא לא שמרה על כשרות. איזה סובלנות! היא ידעה שאנחנו אוכלים שינקן, בשר חזיר – מעולם לא אמרה מילה בעניין זה, ולכן כולנו כל כך אהבנו אותה. אני זוכר שבכיס סינרה תמיד היו לה סוכריות קייזר [סוכריות מציצה להקלה בשיעול] שבהן כיבדה אותנו. בחגים עלינו אליה לדירה ובירכנו אותה בחג שמח, אבל לא נשארנו אצלה. השארנו אותה לבד, כי היא התפללה. בשנים האחרונות אפילו הלכה לבית הכנסת. בת דודתי אילזה, בתה של דודתי צילי מברלין גדלה אצל סבתא ודאגה לה. אילזה גם עזרה בחנות בשעות הצהריים וכשאבי עזב את החנות; היא עבדה בעסק וטיפלה גם באמי.

אנחנו גדלנו באוסטרודה (Osterode) שבמזרח פרוסיה. עיר הממשל הקרובה ביותר הייתה אלנשטיין (Allenstein). אוסטרודה הייתה פנינת האגמים המאזוריים. הדירה שלנו גבלה באחד האגמים. זה היה אגם דרווקיה (Drweckie). האגם נפתח לשרשרת של אגמים ועם ספינת הטיולים אפשר היה לשוט מאוסטרודה עד לאלבינג (Elbing) השוכנת על שפת האוסטזה. את זה עשינו פעם יחד עם אמא.

באוסטרודה לא היו חנויות כשרות, באזור לא התגוררו יהודים רבים. אבל לאחד הקצבים הנוצריים היה קרש חיתוך כשר. מאחורי החנות הייתה לנו חצר קטנה, שם תמיד התרוצצו איזה תרנגול הודו או איזה אווז. כאשר סבתא נתקפה רעב ורצתה מיד לאכול, הכניסה את תרנגול ההודו או את האווז לתוך סל עם מכסה ואנחנו הילדים נאלצנו ללכת לרב, כדי שישחט את החיה שחיטה כשרה. בשבילנו זה היה נורא ואיום. כשהוא החל להשחיז את הסכין, יצאנו החוצה ולא יכולנו להסתכל מה קורה בפנים. אחרי השחיטה, הוא תפס את החיה בין הרגליים, מרט שתיים או שלוש נוצות בצוואר ובעזרת חתך אחד שיסף את גרונה. זה היה מראה זעזע! היינו צריכים להביא לסבתא את החיה בלי טיפת דם. סבתא נפטרה בשנת 1929, ומחצית מתושבי המקום הלכו אחרי ארונה. אבא אמר עליה קדיש במשך שנה שלמה.

אבי, איוואן לוין נולד באוסטרודה ב-1880. היו לו אח ואחות. אחיו ארתור לוין עזב את גרמניה בצעירותו. הוא אמר לאמא שהוא אינו רוצה להמשיך לנהל את החנות והוא היגר לדרום אמריקה. באניה פגש מישהו ששאל אותו: "תגיד, אתה לא במקרה לוין הצעיר מאוסטרודה? אני אחיו של קמניצר (Kammnitzer), ראיתי אותך בבית הכנסת." למשפחת קמניצר היה עסק לדברי עור באוסטרודה. והוא המשיך, "אם אתה רוצה אתה יכול להתחיל אצלי כחניך בחנות התכשיטים שלי וללמוד צורפות." לא חלף זמן רב ודודי היה לשותף בחברה. ומאז העביר באופן קבוע סכומי כסף באמצעות אחד מחבריו לעסקים. בכל חודש שלח כסף בשביל סבתי, אבי ובשביל האחות שהתגוררה בברלין. פעמיים בשנה קיבלנו שק עם פולי קפה שאותו הביא עמו מכר שהיה רב חובל בחברת האפאג לויד [נתיב ימי המבורג-אמריקה]. השקים הגיעו לנמל המבורג פטורים ממכס והוא דאג לשלוח אותם אלינו. לקחנו לעצמנו את כמות הקפה שצרכנו ואת היתר מכרנו לבעלי חנות הקפה הסמוכה במחיר סביר. הודות לדוד יכולנו איכשהו להתקיים עד הסוף. היו לו שתי בנות ובן ובאחת הפעמים הגיע לביקור באוסטרודה עם שתי בנותיו. הבן כבר ביקר בבית הספר לדיפלומטים. הדוד הגיע עם הילדות ואומנת שחורה. אני ואחי היינו המומים: ללכת לטייל ברחובות אוסטרודה עם אומנת שחורה! אנחנו מחינו בכל תוקף, כי אנחנו התביישנו. הדוד התגורר במלון כי הורגל לטבול באמבט בכל בוקר. את זה לא יכולנו להציע לו בדירה שלנו.

לאחות אבי קראו צילה לוין. היא התגוררה בברלין והייתה נשואה לאדולף שיידמן (Scheidemann). לבני הזוג היו שתי בנות, אילזה ואלה. אילזה הייתה נשואה לבנו פוטליצר (Benno Pottlitzer) שעסק בשיווק מוצרי טקסטיל. שניהם נרצחו באושוויץ ב-1943. [מקור: ספר הזיכרון ליהודי ברלין קרבנות המשטר הנאצי -  Gedenkbuch Berlins der jüdischen Opfer des Nationalsozialismus. 'Ihre Namen mögen nie vergessen werden.']

אמי, ברטה לוין לבית גוט (Guth) נולדה ב-1890בשטרגרד ((Stargrad הפרוסית שבמדינת המחוז פומרניה. הדוד מקס, אחיה של אמי היה נשוי והיו לו שתי בנות. אצלו בילינו חופשה אחת. הוא התגורר בלנדסברג (Landsberg) והיה לו עסק למוצרי טקסטיל. הייתה לו מכונית עם נהג שנסע אל האיכרים וגבה מהם את התשלומים. באותם ימים נהגו לקנות כמעט הכול בתשלומים. את הסבתא ראינו רק פעם אחת ויחידה. שמה היה גוט, את שמה הפרטי אני לא זוכר. היא גרה אצל הדוד מקס והיה לה חדר עם חלונות מסורגים כי היא הייתה חולת ירח, הייתה לה איזה מחלת נפש. בשבילנו הילדים זה היה נורא. זה גם לא התאים לאמא ואנחנו הילדים השתעממנו. ואז אמר לנו הנהג שנלך לדוד ונבקש ממנו כסף לשוקולד. והדוד לא היסס לרגע ונתן לי ולאחי, לכל אחד מאתנו מרק אחד.

רחל, אחותה של אמא גרה אצלנו. גם היא נולדה בשטרגרד הפרוסית. ב-1920 היה משאל עם וכל מי שראה את עצמו כגרמני, קיבל מגרמניה קצבה קטנה. הדודה רחל בחרה בגרמניה. אבי הזמין אותה לבוא להתגורר אצלנו. אבל לימים היא הייתה בשביל אבא כמו סמרטוט אדום, כי היא לא שילמה לנו אף פרוטה. את הקצבה המלאה שלה הפקידה בחשבון חיסכון. היא ישבה אתנו לשולחן, אכלה אתנו ובאה אל אבא בטענות שאבא מבזבז את כספו, כי אבא היה נהנתן קטן. הוא אהב דליקטסים והלך בעצמו לקנות מצרכים לארוחת הערב. והוא הביא סלמון מעושן ובחר את הטובות שבגבינות. בעניין זה לא הרפתה ממנו. כך זה נמשך במשך שנים ואבא שתק. עד שיום אחד ביקש ממנה לעזוב. היא עברה לבית האבות היהודי באלנשטיין. שם ביקרנו אותה מפעם לפעם. ישבנו חצי שעה וכשנפרדנו ממנה, ניגשה אל התנור, הייתה לו מעין מגירה, והוציאה שני תפוחי עץ מקומטים שאותם נתנה לנו הילדים.

הורי הכירו בעיר דנציג באחד החגים היהודיים. אבא למד בדנציג ניהול מנסרה ואמא עבדה בחנות לכלי חרסינה. אחר כך הלכה אמא בעקבות אבא ועברה לאוסטרודה. ב-1915 נישאו וב-1917 נולדתי אני. לפני נולדה ילדה שנפטרה. אחי ורנר נולד באוקטובר 1920.

לעובדה שהיינו יהודים לא הייתה כל חשיבות באוסטרודה. כשמישהו מהתושבים ידע שביום המחרת חל חג יהודי, הוא בא אל מר לוין לחנות עם בקבוקון ואמר: "מר לוין, בשבילי בבקשה רבע [ליטר], כי מחר הרי סגור אצלך." בימים נוראים סגר אבא סגר את החנות. וכשאבא חבש צילינדר לראשו היה חג. הוא שמר על ימים נוראים. הוא ידע להתפלל, הוא ידע לקרוא בתורה משום שזכה לחינוך יהודי. אמא שלי לא ידעה כלום. אבל גם היא הלכה לבית הכנסת בראש השנה. היא ישבה למעלה בעֲזָרָה עם הנשים האחרות, וחברה טובה תמיד ישבה לצדה. פעם אחת אמרה אמא לחברתה: "תגידי לי זלמה, את יכולה להראות לי איפה קוראים?" זלמה לקחה את המחזור מידה של אמא, דפדפה בו ואמרה: "אם בראש השנה את קוראת במחזור של פסח, לא תמצאי איפה בדיוק קוראים." לאמא לא היה שמץ מושג, אבל היא הייתה יהודייה בהכרתה.

ביישוב שלנו לא היה בית ספר יהודי. בכיתה היו 24 ילדים מתוכם שניים יהודים. להורים של הילד השני הייתה חנות נעליים, קראו לו יעקבי (Jacoby). פעם בא הרב אל אבי, אני עוד הייתי בבית הספר העממי, ואמר לו: "אתה יודע שהבן שלך משתתף בשיעורי הדת של הנוצרים?" אבא דיבר עם מחנך הכיתה וזה אמר לו: "אני מעריך מאוד את כבוד הרב, אבל האם לדעתו יש הבדל בין הברית הישנה של הנוצרים ובין התנ"ך היהודי? עד הכיתה הרביעית אנחנו מלמדים את הברית הישנה, כמו הרב. ואם שני הילדים באים אלי ואומרים לי שבמהלך השעה הם משתעממים בחצר בית הספר, למה שלא ישבו אתנו?" אבא קיבל את דבריו בהבנה.

בית הכנסת באוסטרודה היה גדול למדי. יהודים מכל הסביבה הגיעו לאוסטרודה לחגים הנוראים ולפסח. עברית למדנו בבית סמוך לבית הכנסת. לשיעור הגיעו שבעה או שמונה ילדים, לא יותר. ואחת לשבוע בא הרב לבית הספר ולימד תנ"ך. רב המקום, הד"ר מנהיים היה רב שלא היה שני לו באף קהילה יהודית. פעם בשנה בא יו"ר הקהילה היהודית בלוויית שני מורים על מנת לבדוק איך מתנהלים שיעורי הדת אבל הרב תמיד קיבל התרעה מראש, נתן לכל אחד מאתנו ספר ביד ואמר: "אתה תקרא מכאן, ואתה תקרא מכאן. מה שאתה לא יודע תכתוב למעלה בעיפרון." שניים נבחנו ואז יו"ר הקהילה תמיד שב ואמר: "מר מנהיים, אנחנו רואים שההוראה טובה." ולא היה אף ילד יהודי שלא זכה בציונים טובים בשיעורי הדת.

באחת הפעמים שאל אבא את הרב: "מר מנהיים, איך אתה עושה את זה שכל התלמידים היהודיים זוכים לתעודות טובות?" והרב ענה לו: "מר לוין, מה אומר ומה אדבר, אינך חושב שזאת תהייה בושה וחרפה אם ילד יהודי יקבל פחות מטוב מאוד?" את הרב מנהיים פגשתי שוב בישראל. בנו היה רופא שלקח את אביו אתו לפלשתינה.

היו לנו מכרים רבים, הבית היה בית פתוח. אבא הרגיש טוב רק עם בערב התכנסה אצלנו חבורת אנשים. אמא לקחה אותנו פעם הצדה ואמרה: "ילדים, אני רוצה לומר לכם משהו. כל אחד מתפלל לאלוהים שלו, לאלוהים שמות רבים. לאחד קוראים אללה, לשני יהוה ולשלישי קוראים ישו. ובסוף הכול נפגש שם למעלה, כי יש רק אלוהים אחד ויחיד. שמות רבים לו, אבל יש רק אל אחד! ואת זה עליכם לכבד." כך חינכו אותנו. לימי הולדת הורשינו להזמין ילדים, ולא היה חשוב אם היו אלה ילדים יהודיים, קתולים או פרוטסטנטים. חברי הנס, היה כמובן תמיד נוכח.

הייתה לנו דירת חמישה חדרים גדולה ומרווחת שהייתה מורכבת מחדר גברים, פינת אוכל, חדר אוכל ששימש אותנו רק בחגים כאשר התארחו אצלנו משפחות מיודדות מן הסביבה עם ילדיהן.

משפחת הירשפלד התגוררה בקרבת מקום, ביישוב ליבמיהל (Liebemühl). הייתה להם חנות טקסטיל ענקית. שני הבנים ביקרו בגימנסיה באוסטרודה. אחרי מלחמת העולם ה-I הרכבת לא נסעה על פי לוח זמנים קבוע. הואיל והבנים נאלצו לנסוע ברכבת שתי תחנות, אמא הזמינה אותם להישאר אצלנו עד שהרכבת שבה לנסוע על פי לוח זמנים מסודר. בתמורה אמא לא לקחה כסף ממשפחת הירשפלד. אני רציתי להינשא לבתם, ליזלוטה הירשפלד. ביישובים הקטנים קראו לזה שידוכים. ידו של הרב תמיד הייתה בדבר, אבל בשביל ליזלוטה הוא מצא בחור מאוד דתי. אביו היה בעל זיכיון הדיג בשביל כל האגמים המאזורים. ליזלוטה הציגה בפני אמי את החתן המיועד ושאלה אותה מה דעתה עליו. ועל זה ענתה אמא: "לוטי, הבחור מאוד מוצא חן בעיני, הוא אדם נחמד ומטופח, משכיל מאוד, אבל אם תתחתני אתו עלייך לדעת שתצטרכי לשמור על בית כשר. זה שם המשחק. כל השאר לא מעניין אותו, אבל את חייבת לנהל בית כשר." וליזלוטה ענתה לה: "דודה ברטה, את זה אני מוכנה לקבל על עצמי. הוא מוצא חן בעיני, ואני אנשא לו." הרב השיא את השניים בבית הוריה. החתונה הייתה נהדרת. הייתה חופה, ואני זכיתי לראות אותה. אבא הפך את החדרים הקטנים לבר ולימד את המלצרים להכין קוקטיילים. ארבעה נגנים ניגנו. יחד עם המוסיקאים חזרנו הביתה ברכבת הראשונה של בוקר המחרת. ברכבת ראיתי שמתחת לדש הבגד של המוסיקאים היו נעוצים צלבי קרס, מוסיקאים יהודיים לא היו באזור.

ואבא שאל את המוסיקאים: "אלוהים אדירים, מה יקרה לכם אם ייוודע שניגנתם בחתונה יהודית?" והם: "מר לוין, בלעדי החתונות היהודיות היינו גוועים ברעב. תראה מה נתנה לנו הגברת הירשפלד לדרך, ארגזים מלאי אוכל. גם אנחנו צריכים לחיות, צלבי הקרס לא משביעים אותנו." זה היה ב-1935, אני הייתי בן 18.

חיי הנישואין של אדולף הירשפלד היו מאוד אומללים. לעתים מזומנות עזרה אמא בחנות של המשפחה, אבל אשתו של אדי התנגדה. היא אמרה: "הכל טוב ויפה, אבל אני לא סובלת שזרים יבחשו בקופה שלנו." אמא כבר לא רצתה לחזור לשם, אבל כשהגברת הירשפלד הייתה על ערש דווי אמא בלתה לצדה את שלושת הימים האחרונים לחייה, עד שעצמה את עיניה, ומאז לא שבה לשם. לימים התכוננתי לצאת ל'הכשרה' ליוגוסלביה וקיבלתי רשימה של דברים שעלי לקחת אתי. בגדים חמים, מגפיים, בגדי קיץ, אבל כבר לא היה לנו כסף. אמא הייתה אובדת עצות ולמרות הכול נסעה לליבמיהל לאדי הירשפלד והראתה לו את הרשימה. ואדי פשוט אמר לה: "דודה ברטה קחי כל מה שאת צריכה. עדיף שתיקחי את זה את, לפני שמישהו אחר ייקח לנו את זה!"  

היה לי חבר שהיה לי כמו אח, הנס שאלר (Hans Schaller) שאותו מאוד אהבתי. משפחת שאלר חיה בתנאי דוחק נוראיים, האב החורג היה שתיין, האב הביולוגי נפל במלחמת העולם הראשונה. הגברת שאלר עבדה כמנקה בסניף הדואר, והבת הבכורה הייתה המשרתת בביתנו. המשפחה התגוררה בפאתי אוסטרודה. שם אפילו לא היה חשמל. בערב חג המולד נסעתי אליהם והם האירו את הבית בעששית נפט, שלושתנו ישבו סביב עץ האשוח: הגברת שאלר, 'אחי' ואני. ישבנו ופטפטנו וכשהגיעה השעה אני חזרתי הביתה והם הלכו למיסת חג המולד. הנס ואני תמיד החלפנו בכריכים שהבאנו לבית הספר. לו היה לחם מרוח בשומן חזיר ולי כריך עם נקניק. כשחזרתי מבית הספר זרקתי את הילקוט ורצתי להנס עוד לפני שהכנתי שיעורי בית. על הכיריים הקרים, להם עוד לא היה תנור פחמים, עמדו סיר עם שומן חזיר וקנקן פח עם תחליף קפה. כל אחד לקח לעצמו פרוסת לחם, מרח אותה בשומן ושתה תחליף קפה קר. זאת הייתה ארוחת הצהריים שלנו, וההנאה הייתה מלאה. בחוץ היו גבעות חול ממשרפות הלבנים. שם יכולנו לבנות טירות ולפני החורף בנינו מקפצת סקי. זו קפאה תחילה ואחר כך כשהחל לרדת שלג המקפצה הייתה מוכנה לפעולה.

הנס נאלץ להצטרף לתנועת הנוער ההיטלראי, שאם לא כן לא יכול היה להתייצב לבחינה ההסמכה כחניך אופה. הוא הצטרף לתנועת הנוער ההיטלראי אבל לא היו לו מדים ולמסדר הגיע בבגדים אזרחיים. המפקד השתולל: "הנס שאלר, בשבוע הבא אתה מתייצב למסדר לבוש מדים מכף רגל ועד ראש." הנס אמר שאין הדבר באפשרותו כי לאמו אין כסף. בשבוע שלאחר מכן התייצב במדים. הוא הודיע בקול רם שאת המגפיים נתן לו היהודי יעקבי ואת החולצה והמכנסיים היהודי יבלונסקי. המפקד זעף, אבל הנס הסביר בשלווה: "לאמי אין כסף והיא נאלצה לקנות בהקפה. ובהקפה היא יכולה לקנות רק אצל יהודים. הנס עבד במאפייה באוסטרודה שאפתה בשביל הצבא את כל הלחם. כל השנים נשארנו חברים והוא אפילו ביקר אותנו בבית לבוש מדים ועונד צלב קרס. הוא נשאר כמו שהוא היה, עד יום מותו. הוא נאלץ להתגייס לצי ונפל במלחמה.

בתום הלימודים בבית הספר העממי דחקו בי הוריי ללכת לגימנסיה. בבית הספר העממי הייתי תלמיד מצטיין. נגד רצוני הלכתי לגימנסיה. אני רציתי להישאר יחד עם הנס שנשאר בבית הספר העממי. בגלל הגימנסיה היה עליי להיפרד ממנו. עמדתי בהצלחה בבחינת הכניסה לגימנסיה וגם סיימתי בהצלחה את לימודי השנה הראשונה. בשנה שלאחר מכן נוספו למערכת הלימודים צרפתית ולטינית וזה היה הסוף בשבילי. נשארתי כיתה ולא רציתי לחזור לבית הספר. אבל נאלצתי ללכת עוד שנה וזהו זה. אבא שלח אותי לבית הספר למסחר, ולפתע פתאום הייתי תלמיד למופת. זה התאים לי: קצרנות, ניהול ספרים, כתיבה במכונה, מכתבים עסקיים, בזה הייתי טוב.

 

עם עליית היטלר לשלטון

 

1933 הייתה השנה הראשונה שלי בבית הספר למסחר. באחד הימים זימנו את כל התלמידים באולם על מנת להקשיב ברדיו לנאום של הינדנבורג שבו הציג את היטלר. המחנך שלי קרא לי ואמר: "מצטער הרברט, גם אתה חייב להצטרף. כשכולם יקומו להצדיע במועל יד, אתה תישאר בשקט במקומך, אתה לא מצדיע, שכן זה עלול להיחשב לקריאת תיגר. ואז אני לא ערב לכך מה עלול לקרות." כשחזרתי לכיתה מצאתי על שולחני פתק ועליו כתוב: 'כרטיס חינם לירושלים, ולעולם לא בחזרה!' בתו של בעל חברת תובלה חטפה לי את הפתק מן היד והניחה אותו על שולחן המורה. הוא קרע אותו והשליך אותו לסל הניירות. לפני תחילת שנת הלימודים השנייה קיבלו הורי מכתב שבו נאמר שהנהלת בית הספר מצטערת אבל חברת בית הספר אינו יכולה לסבול ילדים יהודיים.

אחי היה תלמיד למופת. פעמיים קרא את רשימת הפעלים יוצאי הדופן בלטינית וכבר הוא ידע אותם על בורים. שלוש שנים ביקר בגימנסיה ואז המנהל זימן אליו את אבי ואמר לו: "מר לוין, אני מצטער שעליי לסלק מבית הספר תלמיד שכזה, אבל מלמעלה קיבלתי הוראה שהגימנסיה אינה יכולה להחזיק בתלמידים יהודיים." מאותו יום והלאה ישב אחי בבית. לימים הגיע לבעל חווה יהודי שהכין ילדים יהודיים לעלייה לפלשתינה. לא דובר בעזיבה, זה היה רק מסיבות תעסוקתיות. אבל שם נדלק אחי לעצם הרעיון לצאת לפלשתינה.

אבא דיווח לדוד בברזיל שאין לי מקום הכשרה ושאחי וורנר נאלץ לעזוב את בית הספר. הדוד ענה שינסה לדאוג לכך שוורנר יגיע לאנגליה ושם ימשיל בלימודיו. היה לו חבר לעסקים בלונדון, וזה השיג בשביל ורנר אשרת כניסה לאנגליה, השנה הייתה 1937. באנגליה עמד בבחינות הבגרות והחל בלימודי פדגוגיה. ואז הצטרפו האנגלים למלחמה והוא נשלח למחנה מעצר באי מן. אבל גם משם המשיך את לימודיו בהתכתבות. הוא התנדב לצנחנים. הצטרף לכוחות הפלישה הראשונים וצנח ב-דינקירכן ((Dünkirchen, מאחורי הקווים הגרמניים. שם חווה את סוף המלחמה ואפילו עבד כמתורגמן. בתום המלחמה זב לגרמניה, שם התחתן ועסק בהוראה. הוא נפטר באנגליה בשנת 1997.

בילדותי ועד 1933 לא ידעתי מהי אנטישמיות.  חברי הקהילה היהודית חשבו ששום דבר לא יכול לקרות להם, הם הרי גרמנים.

היינו אזרחים שדתם יהודית. זה היה בעצם בעוכרם של רבים.

ב-1933, אחרי שהיטלר תפס את השלטון, סיורי השיטור לוו תמיד באנשי SA [פלוגות הסער], משום שה-SA לא סמכה על המשטרה. כל השוטרים באו משורות הרייכסווהר, צבא מקצועי שחייליו שרתו שתיים עשרה שנים ובתקופת השרות זכו להכשרה בתחום הפקידות. בתום שתים עשרה עברו נתקבלו לעבודה בדואר, במכס או במשטרה. האנשים האלה לא ידעו דבר וחצי דבר מהי אנטישמיות, לא אחת קרה שלמדו יחד עם אבי בכיתה אחד. באוסטרודה לא היו יהודים שהוטרדו [בגלל יהדותם], שם זה לא עלה על הדעת.  

ב-1934 נאלץ אבי להחכיר את החנות. איש כבר לא נכנס אליה, משום ששני אנשי אס. אה עמדו בפתח כדי לפקח על הבאים ויוצאים בחנותו של היהודי. שני אנשי האס. אה. לא היו מן היישוב שלנו. אין לימושג מאין הביאו אותם. כל אנשי האס. אה היו זרים. אבא הלך אל מטה המפלגה הנאצית ואמר להם שברצונו להחכיר את החנות. מלצר מאלבינג (Elbing) חכר את העסק. הוא לא רצה לראות את ספרי החשבונות אלא לבחון את תנועת הלקוחות במהלך יום אחד, כדי להחליט על גובה התשלום שיהיה מוכן לשלם לאבא. כמו שאמרתי איש כבר לא נכנס לחנות! זו הייתה רמאות לשמה. אחרי שהאיש חכר את החנות, יום ולילה שרצו שם כול אנשי האס. אה., המטבח נהפך לבית אוכל. המלצר שירת את האנשים בשעות היום ואשתו בלילה. תודה לאל שסבתי נפטרה עוד לפני שהנאצים עלו לשלטון, היא כבר לא הייתה צריכה לחוות את זה.

הורי כבר לא יכלו לשלם את שכר הדירה ואנחנו עברנו לגור בפאתי העיר. המזל שלנו היה אחיו של אבא, שהמשיך לשלוח לנו כסף מדי חודש בחודשו.

במשך שנה שלמה הייתי מובטל מעבודה. בימי ראשון רכבתי באופניים להנס, גם אם לא ידעתי האם הוא בבית. אבל ידעתי שמתחת לשטיחון בכניסה מונח המפתח. נכנסתי, התיישבתי לצד החלון, היה להם רק חלון אחד שפנה לחצר. ליד החלון עמד מכשיר הרדיו, כיוונתי לתחנה של רדיו וורשה, כי ידעתי שבכל יום א' הם משדרים קונצרט יפה. שם יכולתי לתת דרור לנפשי. ידעתי שלא יעונה לי כל רע משום שבסביבה היו אך רק פועלים, קומוניסטים וסוציאל דמוקרטים.

ואז מצא לי הרב משרת חניכות בחנות מכולת. אני גם רציתי לעזוב את הבית כי ראיתי שלהורים כבר אין מה לאכול. אבא נסע אתי אל בעלי החנות, אבל כשהתברר שעלי לחלוק חדר עם בנה של המשפחה שהיה מעורער בנפשו, אבא החזיר אותי הביתה. כעבור חודשים מעטים סידר לי הרב מקום חניכות כאופה. הייתי מאושר, חברי הנס היה אופה, ולכן גם אני רציתי להיות אופה. החלום שלי היה לעשות מה שהוא עושה, שכן אנחנו היינו חברים בלב ונפש.

האופה היה יהודי, אבל במאפיה עבד נאצי שרק חיכה שהעסק ייפול לידיו בהליך האריזציה. הורי נאלצו לשלם עבור מגורים וביגוד, את הכביסה המלוכלכת שלחתי הביתה בדואר ולאכול אכלתי אצל מכרה. בימי ראשון רכבתי אל האיכרים בכפרים הסמוכים בלוויית בחור צעיר שהכרתי. ידענו שאצלם לא יעונה לנו כל רע.

פעם אחת סיפר לי שבקרבת קניגסברג יש ארגון ציוני וביום ראשון אחד רכבנו לשם. שם נתנו הרצאות, שם שרו ורקדו – זה מצא חן בעינינו.

נרשמנו כחלוצים. אמרו לנו שנקבל הודעה מתי נוכל לצאת להכשרה.

כעבור שבועות מעטים התחילה ההכשרה. נסענו לשלזיה העילית כדי לעבוד בחקלאות אצל האיכרים ולהתכונן לחיים בפלשתינה. נסענו לכפר. נפגשנו בחנות של יהודים. אני נשלחתי לאיכר שהיה לו גם פונדק. נתבקשתי להאכיל עשרה שוורים לפיטום ולשמור על נקיון הרפת. פחדתי מהשוורים אבל האיכר אמר לי ששוורים לפיטום טובים כמו כבשים. עשיתי את עבודתי. על כל מכירה קיבלתי מן  הלקוחות 10 מרקים דמי פיטום, משום שטיפלתי והאכלתי את השוורים. הייתי מאושר.

באחד הימים קרא לי האיכר לבוא לפונדק והודיע לי שלא אוכל להישאר אצלו, משום שלקוחותיו איימו שיפסיקו לבוא לפונדק כל עוד הוא מעסיק יהודי. לפרידה נתן לי האיכר סיגר ואמר לי: "אני יודע מה אתה מרגיש, ואני יכול לתת לך רק מה שיש לי. בכל שנה אני מקבל מבני חפיסת סיגרים, ואת הסיגר הזה אני רוצה לתת לך לדרך. אם יהיה לך קשה על הלב, קח את הסיגר ותחשוב על כך שלא כל הגרמנים הם כאלה כמו שאתה חושב עכשיו."

מצאתי איכר אחר בגולניץ ((Golenic שבשלזיה העילית. בקבוצה המקומית הרגשתי נוח מאוד ושם הכרתי את אלפרד רוזטנשטיין ((Rosettenstein. הוא היה ראש הקבוצה, ציוני מושבע שהגיע מפרנקפורט על נהר אודר. לימים התגורר במושב בפלשתינה. בוקר אחד הגיעה הודעה בדבר פירוק הקבוצה ומשלוח האנשים להכשרה ביוגוסלביה.

נסעתי הביתה, השנה הייתה 1937. אבא הגיש בשבילי בקשה לדרכון וכעבור שמונה ימים הדרכון היה מוכן. לפרידה אמר מפקח המשטרה לאבא: "אני מאחל לבנך אושר, מזל והצלחה בחיים, שילמד משהו אחר ממה שיש לנו עכשיו כאן."

כל חברי הקבוצה כבר היו ביוגוסלביה, אני הייתי היחיד שהצטרף בנפרד.

בסובוטיצה (Subotica) בגבול יוגוסלביה הונגריה היו לברון היהודי גוטמן מספר רב של חוות ושטחים נרחבים. הוא העמיד לרשות תנועת החלוץ הגרמנית חווה גדולה לעיבוד ובתנאי שימשיכו להעסיק את המפקח ההונגרי והאריסים היוגוסלביים. אנחנו מנינו 120 בחורים ובחורות. הוטל עלינו לטפל בגפנים ולעבד את השדות. במשך שנה שלמה עבדתי עם שני סוסים ומכאן גם האהבה הגדולה שלי לסוסים, שלא מרפה עד היום. בשנה השנייה הייתי פרק זמן קצר במטבח ואחר כך במאפייה. תנור האפייה היה בחוץ והובער בעצים. אני הייתי צריך לבקע עצים, להבעיר את התנור, לנקות את התנור מן הגחלים ורק אחר כך להכניס את הלחם. זו הייתה עבודה קלה, חמש או שש שעות ביום. היה חשוב שתמיד יהיה לחם. אלה היו השנתיים היפות ביותר, שנתיים נטולות דאגות בחיי.

זמן קצר לאחר שהגעתי ליוגוסלביה שלח אחי להורי אשרת כניסה לאנגליה. בינואר 1939 הם הגרו לאנגליה. באמצעות החברה האנגלית שאתה עמד בקשרים דאג הדוד מברזיל להורים גם סידר להם דירה. אבל ב-1942 הדוד נפטר. הקשר עם דרום אמריקה נותק לחלוטין. הורי נפטרו בשנות הארבעים עוד במהלך המלחמה. אבא קבור ב-הול (Hull) ואמא בנוטינגהם ((Nottingham אבל אני לא יודע בדיוק איפה, באיזה בתי קברות.

אחרי שנתיים ביוגוסלביה הוצע לנו להגר לפלשתינה בעליה בלתי לגאלית. הצעה שתחילתה בהרפתקה. למשך שמונה ימים נאלצנו לרדת למחתרת ביוגוסלביה. הייתה לנו אשרת כניסה לאקוודור. בפראג היו קונסול יהודי של אקוודור; צעירים יוגוסלביים שהיו יחד אתנו בהכשרה חצו את הגבול לצ'כוסלובקיה בעזרת הדרכונים שלנו והלכו אל אותו קונסול בפראג. הוא החתים את הדרכונים באשרות כניסה לאקוודור ובתנאי שנשמיד את הדרכונים מיד עם העלייה לאנייה, כדי שלא נסכן אותו. באותה הזדמנות אורגנה היציאה מיוגוסלביה לאקוודור לעוד 500 חלוצים מ'צכוסלובקיה. לסוצ'אק (Suchak) [היום בקרואטיה] הגיע מישהו מהקהילה היהודית והודיע לנו שהצ'כים נעצרו בגבול. הם נכלאו בקרונות רכבת חתומים ואין יודעים מה הגרמנים מתכוונים לעשות אתם. עוד אמר שאנחנו רשאים ללון על שקי קש בבית הכנסת ולהישאר עד שיגיעו הצ'כים. במשך למעלה משבוע גרנו בבית הכנסת. איש לא הורשה להתקרב לחלון, או לצאת לחדר המדרגות. הקהילה דאגה לנו לספרים ואפילו למשחקים. ואז הגיע הרגע. הצלחנו לשחד בכסף את מפקח המשטרה בסוצ'אק, ורק בידיעת רב החובל והמלחים עלינו על סיפון האנייה גלילה והסתתרנו בחדר המכונות. כשהגיעו הצ'כים, הרכבת עם הקרונות החתומים נכנסה עד לתוך הנמל, עד לרציף שבו עגנה האנייה. זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולנו להגניב את הצ'כים.

במחסני האנייה הכינו עבורנו מיטות קומתיות – שלוש קומות – אבל בצפיפות רבה. אם נשכבת על הבטן היה עליך להישאר שכוב על בטנך. האוויר היה נורא. בערב כבר הגיע השליח, הוא היה מפלשתינה. בכל מהלך המסע בים התנדבתי לשמירות לילה וביום יכולתי לישון בתאים של הבנות, שהיו הרבה יותר נוחים. וגם השירות והאוכל היו טובים יותר. כרזרבה העלינו לאנייה פרה חיה. שחטו אותה כבר ביום השלישי למסע. קצב משלנו חילק את הפרה ותלה את חלקיה לפני המטבח. בלילה היינו אמורים לשמור שאיש לא יגנוב אותם. לפתע, באמצע הלילה הופיעו המלחים עם סכין מטבח גדול. אחד מהם ניגש אל הבשר וחתך לעצמו חתיכה. אחריו הופיעו כל האחרים, ואנחנו פחדנו מהם. לבסוף הם הזמינו אותנו לסטייקים עסיסיים.

פלשתינה – ישראל - וינה

בבוקר היום השביעי נכנסנו למים הטריטוריאליים של אנגליה, ואז הגיע הוראה בקשר שעלינו להישאר עוד יום אחד מחוץ למים הריבוניים של אנגליה. הותר לנו להתקרב לחוף רק עם רדת החשיכה והיה על האנייה לנווט לאור אדום שנשלח מן החוף. חילקו אותנו לקבוצות של 25 איש. היו שש סירות הצלה, כלומר 25 איש בסירה הראשונה, 25 איש בסירה השנייה ו-50 בכל אחת מן הסירות הנותרות. כשירדה החשיכה השיטו אותנו המלחים אל החוף, שם עמדו אנשי ההגנה כשהמים מגיעים להם עד למותניים. אנחנו קפצנו למים והם הביאו אותנו לחוף. הורו לנו להשתטח על החול, זה נמשך כשלוש שעות. 

היינו מאושרים. הפרשים ליוו אותנו, נאסר עלינו לדבר או להדליק סיגריה. הגענו לפרדס שבו היה מחסן גדול. קיבלו את פנינו בתה ובסיגריות. נחנו קצת ואז המשכנו לאחד המושבים. זה היה באמצע הלילה, כל התושבים חיכו לנו במרכז המושב וכל אחד לקח עמו הביתה שניים או שלושה חברים.

בבוקר חיכתה לנו ארוחת בוקר ענקית עם קפה, תה, זיתים, גבינה ונקניק. אחר כך הגיעו אוטובוסים עם חלונות מואפלים שהביאו אותנו לכמה וכמה משפחות ברמת גן שבקרבת תל אביב. אני הייתי אצל בני זוג מפולין. הוא היה פקיד במזכירות מועצת העם בתל אביב. [הערה: מועצת העם נוסדה לקראת הכרזת המדינה ?] קיבלנו תעודות זהות מזויפות, בגלל ביקורות הצבא הבריטי. זו הייתה התחנה הראשונה ומשם המשכתי בדרכי.

רציתי להגיע לקיבוץ שאליו נשלחו החברים מיוגוסלביה. באתי למגדיאל, קיבוץ קטן נטול אדמות משלו. הקיבוצניקים עבדו בעבודות חוץ בפרדסים. למחרת קבלתי מעדר קטן והובילו אותנו לפרדס. הקבוצה הורכבה מחלוצים ומערבים. כל אחד קיבל טור עצים שמסביבם צריך היה לעדור ולנכש עשבים. וצריך היה להכין גומה להשקיה.

חשבתי שהנשמה פורחת לי. בצהריים היו 34 עד 35 מעלות, לא יכולתי להמשיך ונשכבתי מתחת לאחד העצים. אבל גם את המלאכות האחרות לא יכולתי לעשות ואנשי הקיבוץ לא ידעו מה לעשות אתי. ואז הם הגו את הרעיון המבריק לשלוח אותי לתל אביב לפרוק סחורות מקרונות המשא בתחנת הרכבת. הקרונות היו עמוסים בשקי קמח שכל אחד שקל 75 ק"ג והועמסו על הגב. הניחו לי את השק הראשון על הגב ואני הלכתי וקטנתי. ומישהו אמר לי, עוף מכאן, לך לשבת בצל, תעשן סיגריה ובערב תחזור אתנו. זו הייתה הופעת הבכורה שלי ברכבת בתל אביב.

באחד הימים ישבתי לארוחת צהריים בחדר האוכל של הקיבוץ והבצק מתוך פרוסת הלחם של האיש שישב ממולי צנח לתוך המרק, רק הקרום נשאר לו ביד. אני כמובן התחלתי לצחוק, כי זה נראה מוזר. האיש הסתכל עלי בכעס ושאל: "מי אתה?" וסיפרתי לו שלמעשה עוד אין לי מקום עבודה אבל במקצועי אני אופה. למחרת הלכתי למאפייה. מאפייה יפה מצוידת במכונת ערבול, תנור אפייה וחימום בגז. רומני צעיר היה האופה, לא היה לו מושג באפייה. הוא לא לש את הבצק אלא רק שם אותו במכונת הערבול. מאוד הופתעתי. בשלוש שעות סיים את אפיית הלחם. למחרת שאל אותי שכני לשולחן האם הייתי במאפיה והאם אוכל לעשות את המלאכה טוב יותר. עניתי שכמובן אוכל לעשות את זה טוב יותר. "אם כך", אמר: "ממחר אתה עובד במאפיה." אפיתי לחמים טעימים במאפיה וכולם היו מרוצים.

אבל כעבור זמן מה רציתי לעזוב את הקיבוץ והתחלתי לחפש לי חדר. באמצעות מכרה התוודעתי להנס רוזנברג יליד ברלין. הוא, אשתו ההונגרייה ובתם הקטנה התגוררו בבית בקריית חיים. בחדר שבו היו שתי מיטות יכולתי לשכור מיטה אחת. בהמשך מאוד התיידדנו. הוא עזר לי בדברים רבים. כשהתגייסתי לצבא ב-1948, יכלה גם אשתי להתגורר בביתם של הרוזנברגים. אשתו אסתר נפטרה בשנות ה-50 מסרטן, וב-1957 הוא חזר לברלין. בנותיו נשארו בישראל.

מצאתי עבודה בקרית מוצקין, שם היה מחנה האספקה של יחידות המדבר הבריטיות שלחמו בגרמנים. תמיד היה צורך בעובדים לטעינה ומיון שכן שם אחסנו פלדה, עצים, לוחות עץ, חביות זפת, חוטי תיל ודברים אחרים. אריה, חברי לחדר עזר לי מאוד, יחד היינו במחלקת העץ. אריה אהב את הים. לפני שהגיע לקריות היה בקיבוץ ליד הים, שם עבד בצי הדייג. תמיד התגעגע לים. באחד הימים נסע לתל אביב ויחד עם כמה ערבים קנה סירת דייג ישנה. הסירה טבעה באחת הסערות, למזלו לא היה אריה בסירה. נתתי לו כסף ואספתי כסף אצל חברים כדי שיוכל לקנות לעצמו ספינה חדשה. לימים העביר בספינה החדשה תחמושת בשביל חיל הים האנגלי. בשלב מאוחר יותר הצטרף לחברת הספנות הישראלית שוהם. שם החל את דרכו כמלח פשוט באניית משא והתקדם עד לדרגת קצין.

את החדר אצל משפחת רוזנברג עזבתי ועברתי לגור במחנה. במחנה גם הכרתי את קורט הולצהאקר (Holzhacker), לימים גיסי. הוא עבד כמנופאי על מנוף כבד. לי היה מקול ושניים עשר תקליטים – זה היה כל רכושי. אבל את המקול לא יכולתי לקחת אתי למחנה, אותו השארתי אצל הרוזנברגים. בערב כשהייתי חופשי הלכתי אליהם וישבנו על המרפסת שבחזית הבית. בערב התאספו על המרפסת כעשרה אנשים ששרו שירים וינאיים, בכו ורקדו. פעם הצטרפה מישהי. אני עמדתי וסובבתי את ידית המקול, והיא החלה לרקוד. כבר המבט הראשון הקסים אותי. גוף חטוב, עליזה ושמחה ומלאת חיים, אבל אני לא העזתי לפנות אליה. לא ידעתי עם מי היא באה, מי היא. ואז היא הזמינה אותי לרקוד, ואני התאהבתי. קראו לה גרטרודה והיא הייתה אחותו של קורט הולצהאקר הווינאי. בווינה היא הייתה חניכה בבית המלאכה לרקמה של אלטמן, אבל לאחר שסיימה את תקופת החניכות לא מצאה עבודה וב-1933 הגיעה לפלשתינה.

היו לנו שני ימי רחצה בים ואנחנו נסענו לנהריה. בנהריה הייתה קונדיטוריה מצוינת שאותה ניהלה גרטל מאייר. היא הייתה וינאית וידעה להכין אייס-קפה וינאי ושטרודל תפוחי עץ אמיתי. לפעמים הרשינו לעצמנו מעדנים אלה אחרי הרחצה בים. נהריה הייתה נקיה ומצוחצחת. רווחה אז בדיחה על היקים של נהריה; תייר מגיע לישראל. מראים לו את אתרי התיירות ולוקחים אותו גם לנהריה. ושם בדיוק בונים בית חדש. האנשים עמדו על העקבים והרימו את הלבנים למעלה: sch...sch... sch... (ש...ש...ש). והתייר שאל אם האנשים הם בנאים ונענה בחיוב. ואז שאל מה משמעות הש...ש...ש... הרחש המלווה את העבודה. והתשובה Dankeschön, Bitteschön, Dankeschön, Bitteschön  (תודה, בבקשה, תודה, בבקשה)

אלה היו הבדיחות שסיפרו בנהריה על תושביה היקים. הכול שם היה בידי היקים: המסעדות, החנויות – כולם היו יקים. וככה זה גם נראה – מצוין.

ב-1948 הייתה ההכרזה על מדינת ישראל. כולם רקדו ברחובות, ושנינו עמדנו בחוץ. ואני אמרתי: "טרודי, טוב לא יצא מזה. אני לא יכול לרקוד עם האנשים, מי יודע מה מצפה לנו." אחרי זמן קצר כולם נקראו להתגייס לצבא, ואז התחתנו מסיבות כלכליות. כל החברים באו לחתונה. העמידו חופה בדירה של הרב. ואז, שומו שמים, היה חסר מישהו למניין, צריך היה למצוא עוד מישהו. חברי משה פשוט אסף מישהו מן הרחוב. הרב החל את הטקס בעברית:

"מה שמך"

"הרברט לוין"

"ומה שמך העברי?"

"צבי"

"ומה שמך?"

"גרטרודה הולצהאקר"

"ומה שמך העברי?"

"אין לי שם עברי"

"אז את לא יהודייה"

"אני כן יהודייה"

כאן החלה מסכת דיונים עד שהגיעו לידי פשרה שהיא חצי יהודייה. טרודה אמרה: "מה אני יכולה לעשות, אבל אין לי שם עברי."

בתקופת השירות הצבאי שלי טרודה ביקרה אותי לעתים קרובות. ב-1950 השתחררתי; טרודה רצתה לחזור לווינה ואני רציתי להצטרף אליה. חברי אריה סידר לי באותם ימים משרה כטבח באנייה. חמש שנים שירתי באנייה וטרודה הייתה בחיפה. העבודה הייתה קשה. יום העבודה שלי נמשך 18 שעות, גם בשבתות ובחגים. זו הייתה אניית נוסעים, והבאנו ארצה גם ניצולי מחנות ההשמדה. לפעמים היו על סיפון האנייה חמש מאות נוסעים. כל הפלגה נמשכה 12 יום, ולא אחת קרה שפרק הזמן בין הפלגה להפלגה היה כל כך קצר שבאתי הביתה עם מונית ובמהירות החלפתי את הכביסה המלוכלכת בכביסה נקיה.

התגרשנו כדי שטרודה לא תהייה לאזרחית ישראל ולא תאבד את האזרחות האוסטרית. לאשתי הספיק לשמוע ברדיו את השיר על הדנובה הכחולה וכבר זלגו הדמעות מעיניה. היא מאוד מאוד סבלה מגעגועים לווינה. לא היה לי קל לקבל דרכון גרמני, אבל הצלחתי בכל זאת.

ב-1955 עזבנו את ישראל באניה והפלגנו לאיטליה. מאיטליה המשכנו ברכבת דרך מעבר הברנר לווינה. באוקטובר 1955, בדיוק לקראת הפתיחה המחודשת של בית האופרה, הגענו לווינה. שנים רבות נחשבתי באוסטריה לזר ונאלצתי להתייצב בתחנת המשטרה. גיסי, קורט הולצהאקר הסכים לערוב לי. בפלשתינה התגייס קורט לצבא הבריטי והשתחרר בהולנד. מהולנד חזר לווינה, זה היה אפשרי. רק לימים נודע לי על חברותו במפלגה הקומוניסטית האוסטרית (KPÖ) אני חושב שהעניין גרם לי קשיים רבים. כאשר פג היתר השהייה שלי נאלצתי להגיש בקשה להיתר עבודה. אבל את זה קיבלתי רק לאחר שהצגתי את היתר השהייה. כך זה היה בכל חצי שנה, גלגל חוזר.

מי שאחר כך היה הבוס שלי היה גם הוא חבר מפלגה. ממנהלת הרכוש הסובייטי באוסטריה [1] קיבל לידיו מפעל והוא התערב למעני במשרד העבודה. פעם אחת הלכה טרודה לבקר-שטראסה (Bäckerstraße), בעניין אשרת השהייה שלי ששוב פגה, ואז היא אמרה: "אל תלך למשטרת הזרים, הלכתי לשם ונדמה היה לי שלפני עומדים נאצים. הם התייחסו אלי כמו אל טינופת. עכשיו אני הולכת למשרד הפנים ואני רוצה לדבר עם שר הפנים." בבכי מרורים חזרה הביתה ואמרה: "אתה יודע מה הם שאלו אותי? האם אני באמת כל כך טיפשה או שאני מעמידה פני טיפשה? אתה כבר מזמן גורשת, ואתה בכלל כבר לא פה." ואז הלכנו לקהילה היהודית. הם המליצו לנו על עורך דין ובעזרתו קיבלתי כעבור זמן מה את האזרחות האוסטרית. בעשר השנים הראשונות באוסטריה עבדתי כבוחן סחורות במחסני רשות הפיקוח המסחרי קונטרולה, ובעשר השנים הבאות בחברת התובלה אקספרס. רעייתי עבדה כמשרתת וטלפנית. היא נפטרה ב-2001.

מעולם לא חזרתי לאוסטרודה, אבל אחייני היה שם. רציתי אבל זה לא צלח. עכשיו מאוחר מדי, אני לא רואה. אחייני סיפר שהמקום בנוי לתפארת. ששיקמו ושיפצו על פי תכניות ישנות, אבל בנו בתים חדשים. ופיתחו גם את חוף הים, לאורך כל מפרץ דרווקיה בנו טיילת. שם הוא ואשתו והילדה ישבו ושתו קפה.

לאחיינית שלי בווינה יש חברה מבית הספר שנישאה ליהודי חרדי. לבני הזוג יש שתי בנות יפהפיות המבקרות בגימנסיה היהודית. האשה פרודה עכשיו מבעלה אבל בכל ליל שבת הוא בא לתפילת יום השישי. פעם אחת הוזמנתי להתארח בסדר פסח שהתקיים אצל אותה חברה. אחייני הנזי ואחייניתי מריה נסעו אתי לדבלינג (Döbling). יהודייה פולנייה אדוקה, לא נשואה הייתה גם היא מוזמנת. לבעלה של החברה היו פיאות וזקן וכל אחד קיבל כיפה והגדה בעברית ובגרמנית, הגברת הפולנייה קיבלה הגדה עברית-פולנית. ובעלה של החברה החל להתפלל. אני רק זכרתי את המילים של מה נשתנה הלילה הזה. ואז אמר לי הבעל: יפה, אתה יודע, אתה יהודי!"

 

 

[1] USIA – ניהול הרכוש הסובייטי באוסטריה: ב-5 ביולי 1946 הוחרמו 300 מפעלי תעשיה ו-140 חוות חקלאיות וחוות ייעור, שהיו רכוש גרמני לשעבר. קונצרן USIA שקיבל לידיו גם מפעלים יהודיים רבים שהוחרמו לאחר 1938 שלט (ב-1955) בתעשיית המפתח של אוסטריה והעסיק 53,000 עובדים. 

Country: 
City: 
Osterode

Interview details

Interviewee: Herbert Lewin
Interviewer:
Tanja Eckstein
Month of interview:
November
Year of interview:
2002
, Austria

KEY PERSON

Herbert Lewin
Year of birth:
1917
City of birth:
Osterode
Occupation
after WW II:
Handarbeiter

Read more biographies from this country

glqxz9283 sfy39587stf02 mnesdcuix8
glqxz9283 sfy39587stf03 mnesdcuix8