רנה מולכו - חנות ספרים בששה פרקים

יהודי ספרדי הוא יהודי שאבות אבותיו היו מיהודי ספרד או פורטוגל (בחצי האי האיברי שבדרום-מערב אירופה) בתקופה שלפני גירושם מארצות אלה בסוף המאה ה-15; או כל יהודי הדבק במסורות ובמנהגים של בני קהילות אלה.  כמו כן מתייחס המונח 'ספרדים', בהקשר הדתי, ליהודים המשתמשים בנוסח התפילה היהודי-ספרדי. בכך מקיף המושג את מרבית יהודי אגן הים התיכון ואף מזרחה ממנו, ובכללם רבים שמוצאם כלל אינו מחצי האי האיברי.

אין ודאות לגבי מקורן של קהילות היהודים בספרד ופורטוגל. קיימות עדויות מעורפלות לנוכחות יהודית בהן עוד מן התקופה הפרה-רומית. עדויות ממשיות יותר נמצאו ביחס לתקופה הרומית, אשר בה ככל הנראה התחוללה הגירה יהודית משמעותית לאזור.

מעריכים שבעת פרסום ההצהרה בדבר גירוש יהודי ספרד  - היא 'הצהרת אלהמברה', על שם ארמונם של נותני ההצהרה - המלך פרננדו השני מארגון והמלכה איזבלה מקסטיליה - חיו בספרד מאות אלפי יהודים ואנוסים (אין אפשרות לאמוד את מספרם במדוייק). מתוכם גורשו, עפ"י ההערכות, 200-250 אלף נפש, אשר כמחצית מתוכם עברו את הגבול לפורטוגל; אולם, בשנת 1497 פירסם מנואל הראשון, מלך פורטוגל, הצהרה דומה לגירוש יהודי ארצו. על מנואל ה-1 וגירוש יהודי פורטוגל ניתן לקרוא בהרחבה כאן.

חלק ממגורשי ספרד ופורטוגל התיישבו באזורים קרובים יחסית באגן הים התיכון, כגון דרום צרפת, איטליה, מרוקו ואלג'יריה. רבים אחרים הרחיקו עד למזרח התיכון והתיישבו בתחומי האימפריה העות'מנית.  שליט האימפריה באותה עת, הסולטן ביאזיד השני, קיבלם בברכה ואיפשר להם להתיישב באזוריה המערביים – ובכלל זה במחוזות הבלקניים סרביה, בוסניה ומקדוניה. 

הלדינו, או הספרדית-יהודית, היא שפתם המקורית של היהודים הספרדיים (ידועה גם כ'ספניולית'). היא הפכה לשפה יהודית ספציפית רק אחרי גירוש ספרד בסוף המאה ה-15. עם ניתוקם מארצות מוצאם, איבדו יהודים אלה את בסיסם התרבותי ונותקו מההתפתחות שעברה השפה הספרדית מאז ועד ימינו. הם המשיכו לדבר בשפתם העתיקה, ומכאן שעד ימינו אלה משקפת הלדינו את הדקדוק ואוצר המלים של השפה הספרדית מן המאות 14-15; זאת למרות שבמהלך הזמן נטמעו בה מלים רבות בעברית, ערבית, יוונית, טורקית ואף צרפתית. עוד על שפת הלדינו ותרבותה ניתן לקרוא כאן, באתר ישראלי המוקדש לנושא.

כשפות יהודיות היסטוריות אחרות (היידיש לדוגמה), שפת הלדינו נתונה בדורות האחרונים לסכנת הכחדה. מרבית דובריה שייכים לדור הזקנים, אשר חלק ניכר מהם עלו לישראל שבה השפה אינה מועברת בירושה לבני הדור הצעיר (מצב שאינו שונה מהותית מזה שבשאר קהילות הלדינו באגן ים התיכון). יחד עם זאת, ניכרת לאחרונה תחייה מסויימת של השפה בקרב קהילות הספרדים, הבאה לידי ביטוי בין השאר בפופולאריות של שירת ומוזיקת הלדינו.

גורלה זה של הלדינו אינו יוצא דופן, והוא מאפיין את נסיגתן של השפות האתניות המסורתיות מפני שאיפתה של הלאומיות המודרנית להשליט אחידות לשונית, תוך שימוש בשפת לאום אחת ויחידה.      קראו כאן התייחסות נרחבת של אליעזר פאפו לנושא, במחקרו על מעמד הלדינו בבוסניה המודרנית.  

'תסלוניקי', בשמה היווני, היא אחת הערים העתיקות באירופה, העיר השנייה בגודלה ביוון ובירת מקדוניה היוונית. כעיר נמל היא נחשבת לשער כניסה חשוב לבלקנים ולדרום-מזרח אירופה. בסלוניקי רבתי חיים כיום 1-1.5 מיליון תושבים.

בסרט נאמר כי העיר נוסדה בתקופתו של אלכסנדר הגדול, במאה הרביעית לפה"ס – כלומר לפני כ-2,300 שנה; אך מי שייסד אותה למעשה היה אחד מיורשיו של אלכסנדר, קסנדרוס, בשנת 316 לפה"ס, שבע שנים אחרי מות אלכסנדר. קסנדרוס קרא לעיר על שם אשתו תסלוניקה, אחות אלכסנדר, אשר נקראה בשם זה ע"י אביהם פיליפוס השני מלך מוקדון, על שם נצחונו בקרב על תסליה היוונית. 'ניקה' היא אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית. 

עוד נקודה מעניינת העולה מן הסרט היא, שהשליח פאולוס (שאול התרסי) הטיף לנצרות באחד מבתי הכנסת בסלוניקי. פאולוס, שהניח במסעותיו ובאגרותיו באגן הים התיכון את היסודות לתורת הנצרות ולהפצתה, ביקר בסביבות שנת 50 לספירה בסלוניקי, שם כבר החלה להיווצר קהילה נוצרית קטנה. לאחר מכן הוא שלח מקורינתוס את 'האיגרת הראשונה אל התסלוניקאים', שהפכה בהמשך לחלק מן 'הברית החדשה'. 

לאורך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הלכה האימפריה העות'מנית ונחלשה - תהליך הידוע גם בשם 'השאלה המזרחית' - וזו הייתה הזדמנות עבור מעצמות אחרות (כגון בריטניה ורוסיה) לנגוס ממנה שטחים. בעיקר ראו בכך הלאומים הרבים שחיו בשטחיה הזדמנות להגשים את שאיפותיהם לעצמאות. הראשונים מביניהם לנצל את חולשת האימפריה היו היוונים, אשר הכריזו על מרד בשנת 1821, ובסיוע המעצמות זכו בעצמאותם ב-1832. העיר סלוניקי, לעומת זאת, נשארה תחת שלטון עות'מני עד 1912, ורק בעקבות תבוסת העות'מנים בשנה זו במלחמת הבלקנים הראשונה עברה העיר לידי יוון. קראו בקישור הבא על הכיבוש היווני של סלוניקי והשלכותיו על הקהילה היהודית.

כמוזכר בסרט, חמש שנים לאחר השגת עצמאותה, באוגוסט 1917, היכתה בסלוניקי וביהודיה הטרגדיה, כאשר דליקה ענקית העלתה באש מחצית מבתי העיר, רובם הגדול בתי יהודים – ובהם גם חנות הספרים הראשונה של מולכו. למצגת תמונות וסרטון וידיאו על השריפה ששינתה את פניה של סלוניקי לחצו כאן.

שריפת ענק אחרת, זו שהתחוללה בשנת 1922 בעיר סמירנה (כיום – איזמיר) בעת כיבושה במלחמה היוונית-טורקית, הביאה לבריחת האוכלוסיה היוונית מהעיר ובעקבות זאת לחילופי האוכלוסין הכפויים משני צידי המתרס, המוזכרים בסרט. רבים מן היוונים הנמלטים והמגורשים הגיעו לסלוניקי, אשר במקביל פונתה מכל תושביה הטורקים.  

הים האגאי המפריד בין שתי הערים ושתי המדינות (ר' מפה), היווה זירת התרחשות מרכזית של נדידת העמים הזאת. צפו כאן בסרט קצר (באנגלית) על הטרגדיה האנושית שנלוותה לתהליך היסטורי אכזרי זה.

יהודים מעטים ישבו בסלוניקי כבר לפני ספירת הנוצרים, אך יישוב יהודי משמעותי צמח בעיר רק במאה השלישית לספירה, ומאז ועד היום נשמר רצף של קיום הקהילה היהודית בעיר. במשך השנים היגרו לסלוניקי יהודים מארצות רבות, והיהודים שהגיעו אליה מספרד ופורטוגל בעקבות הגירושים ב-1492      וב-1497 הפכו אותה לאחת מן הקהילות היהודיות הגדולות בעת החדשה. בסרט נאמר כי החל משנת 1519 הייתה לפחות מחצית מאוכלוסיית סלוניקי יהודית, ולא בכדי זכתה העיר לכינוי 'ירושלים של הבלקן'. על ההיסטוריה של קהילת סלוניקי תוכלו לקרוא בהרחבה בסביבת הלמידה 'עקבות של זיכרון' באתר יד ושם.

חלק חשוב מתולדות יהודי סלוניקי קשור לשלטון האימפריה העות'מנית (1430-1912) על העיר ולמדיניות המיעוטים הסובלנית שלה. על רקע זה ניתן להבין את העובדה שמגורשי ספרד הוזמנו להתיישב בגבולות האימפריה, וכן את היחס ההוגן אשר זכו לו גם בתקופות של רדיפות יהודים באירופה הנוצרית.

כנזכר לעיל, חמש שנים לאחר השגת עצמאותה, באוגוסט 1917, היכתה בסלוניקי וביהודיה הטרגדיה, כשדליקה ענקית העלתה באש מחצית מבתי העיר, רובם הגדול בתי יהודים – ובהם חנות הספרים הראשונה של מולכו. למצגת תמונות וסרטון וידיאו על השריפה ששינתה את פניה של סלוניקי לחצו כאן.

כנאמר בסרט, הביאו האירועים הנ"ל לא רק להיעלמות המרכיב המוסלמי באוכלוסיית סלוניקי, אלא גם לכך שיהודי העיר הפכו בשנות ה-20 של המאה ה-20 מרוב למיעוט; ובהדרגה אף למיעוט נרדף, עם התחזקות האנטישמיות בה - מה שהביא לתחילתה של הגירה יהודית רבה  מסלוניקי.

.בסרט מוזכר בית העלמין היהודי של סלוניקי, אשר נהרס בתקופת הכיבוש הנאצי, כגדול מסוגו בעולם. עוד על ההיסטוריה של בית העלמין קראו קטע מספרו של משה העליון על שואת יהודי סלוניקי.

נפילת יוון ותחילת הכיבוש הנאצי בה ב-20 באפריל 1941 היוו חלק מן המערכה בבלקנים (יוגוסלביה ויוון) במלחמת העולם השנייה. המערכה החלה בניסיון תקיפה איטלקי שלא עלה יפה, ונמשך בפלישה גרמנית שאף היא נתקלה בהתנגדות יוונית עזה, עד לכניעה הבלתי נמנעת לכוח העדיף .

סולון מולכו, כמתואר בסרט, השתתף בהגנה על יוון בעת הפלישה האיטלקית, ואף נבחר למשימה מיוחדת ערב הפלישה הגרמנית. הוא היה אחד מ-13,000 חיילים יהודים שלחמו בצבא היווני במלחמת העולם השנייה. בסך הכל נפלו בקרבות למעלה מ-500 חיילים יהודים-יוונים, שהם כפול ויותר משיעור הנופלים מקרב האוכלוסיה היוונית הכללית.

בסרט נאמר, כי בעת כיבושה של יוון נשארו בסלוניקי כ-56,000 אלף יהודים לעומת כ-90,000 שחיו בה בתחילת המאה. קיימת אי הסכמה בין המקורות לגבי מספרם המדוייק, אך מה שברור הוא כי ההגירה הגדולה שקדמה לשואה הצילה בדיעבד רבים, שכן הרוב הגדול מבין יהודי העיר שנשארו, כ-80% לפי האומדנים השונים, הומתו בתאי הגזים של אושוויץ-בירקנאו.

כחלק מהתהליך שקדם לשילוח יהודי סלוניקי להשמדה בוצעה החרמה שיטתית של הרכוש היהודי. מדיניות זו הופעלה במשותף ע"י נציגי הממשל הנאצי והאס-אס בעיר מקס מרטן, דיטר ויסליצני ואלויס ברונר, וכן ע"י משתפי פעולה מטעם השלטון המקומי. בהמשך הם כפו על היהודים את ענידת הטלאי הצהוב, ריכזו אותם בגטאות - הגדול שבהם 'גטו הברון הירש' הסמוך למסילת הרכבת - ושלחו לעבודות כפייה  אלפי גברים, אשר נבחרו במהלך מסדר ראווה אלים ומשפיל בכיכר החירות, שזכה לכינוי 'השבת השחורה' (11ביולי 1942). הנאצים גם הקימו בסמוך לאתונה את מחנה הריכוז הידוע לשמצה חיידרי,  אשר בו נכלאו אחיותיה של רנה מתילדה ואדה, כמסופר בסרט; ולבסוף, הם ארגנו והוציאו לפועל בדם קר את שילוח יהודי סלוניקי למחנות המוות. השילוחים נמשכו כחמישה חודשים, במרץ-אוגוסט 1943, ובסך הכל 19 טרנספורטים ובהם 50,000 נפש בקירוב.

למעוניינים להעמיק בנושא, להלן הפניות לסקירות מורחבות על שואת יהודי יוון ועל קהילת סלוניקי וגורלה בשואה. כמו כן צפו בעדות מצולמת של אברהם חנן, ניצול שואה מסלוניקי.

תפקיד חשוב בהצלתם של סולון ורנה מולכו וחלק ממשפחותיהם מילאו כמה מחסידי אומות העולם: שותפיהם לעסקים גיורגוס ומגדליני מציליוטיס וסטפאניס ומגדליני קורפיאטיס (שני הזוגות מן האי סקופלוס), שכנתם באתונה ליטסה למבסיס, וכן הדיפלומט הספרדי סבסטיאן רומרו רדיגאלס.

רדיגאלס התפרסם כאחד מקבוצת הדיפלומטים הספרדים שהצילו יהודים באזורי הכיבוש הגרמניים,   תוך שימוש בחסינות הדיפלומטית שלהם. הצלתה של רנה מולכו היא רק אחד מבין מאות רבות של מעשי הצלה המיוחסים לדיפלומט זה. קראו על תערוכה שהתקיימה בבית התפוצות (בשנת 2010) בנושא   

      'ויזה לחופש - דיפלומטים ספרדים והשואה', וכן ראו את דיוקנו של רדיגאלס על גבי בול ישראלי מטעם קרן ראול ולנברג, שהונפק בשנת 2008.

בסרט מסופר שרנה מולכו הצליחה לברוח מיוון לטורקיה בעזרת אנשי המחתרת היוונית. על המחתרת, על הפרטיזנים היוונים, ועל חלקם של יהודים במאבקם נגד הכיבוש הגרמני קראו בסיפוריהם של לוחמי המחתרת דוד אהרון ודורה אליהו.

סלוניקי שוחררה משלטון הכיבוש הנאצי בסוף אוקטובר 1944, וב-10 בנובמבר נסוגו אחרוני החיילים הגרמניים אל מעבר לגבולה הצפוני של יוון. במקביל נכנס ליוון הצבא הבריטי, אך כניסתו לא הצליחה למנוע את מלחמת האזרחים היוונית, שהחלה בתקופה זו והייתה עתידה להימשך עד 1949. הטראומה שהשאירו הכיבוש הנאצי ומלחמת האזרחים מבעתות את היוונים עד עצם היום הזה.

במסופר בסרט, אחרי השואה חזר סולון מולכו לסלוניקי והצליח להחזיר לרשות משפחתו את חנות הספרים שהופקעה מאביו, שלא זכה להגיע ליום הזה. החנות, אשר נפתחה בגלגולה השני עוד בתום מלחמת עולם הראשונה לאחר שעלתה באש השריפה הגדולה של 1917 (ר' פרסום ומפה), הפכה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה למוסד תרבותי חשוב, אשר אותו פקדו גדולי הספרות של התקופה – כגון אומברטו אקו והרולד פינטר. חשיבותה התרבותית של חנות הספרים של מולכו זכתה להכרה בינלאומית ב-1988, כשלבני הזוג הוענק אות מסדר שבליה לספרות ולאמנות בפריז.

למרות (ואולי בגלל) שיהדות סלוניקי נמחתה כמעט לחלוטין בשואה, עברה היהודי של העיר ממשיך להעסיק עד עצם ימינו אלה את העיר ופרנסיה, וזאת לא מעט בזכות קהילה יהודית לא גדולה אך פעילה מאוד, המנסה להתמודד עם השלכות החורבן של השואה והחיים אחריה. זו מתוארת במאמרו של יצחק בירנבאום 'לדינו אחרי אושוויץ'.

אחד הנושאים הכאובים שעל הפרק כיום הוא שאלת ההנצחה של בית העלמין היהודי ההיסטורי של סלוניקי, המוזכר כמה פעמים בסרט, ושעל אדמתו ניצב כיום חלק מקמפוס אוניברסיטת סלוניקי.      קראו כתבה המספרת על מאות מצבות מבית העלמין ההרוס, שנחשפו בסלוניקי לאחר חיפושים נרחבים בשנת 2013.

בימינו, 70 שנה אחרי השואה, חווים יהודי יוון, ובהם יהודי סלוניקי, גל אנטישמי חדש הנובע (בין היתר) מן המשבר החברתי-כלכלי החמור הפוקד את יוון בשנים האחרונות.  

בשנת 2004 יצא לאור ספרו של ההיסטוריון מארק מאזוור 'סלוניקי, עיר של רוחות' (יצא בעברית ב-2007),

המנתח את עברה של העיר, בין השאר, לאור דרכי ההתמודדות של תושביה עם מורשת העבר המורכבת שלה. קראו כאן סקירה מקיפה על הספר.