רוזה רוזנשטיין

Vienna, Austria

 

מראיינת: טניה אקשטיין

תאריך הראיון: יולי 2002

 

בקיץ 2002 הכרתי את רוזה רוזנשטיין. הייתי מאוד נרגשת שהותר לי לראיין אותה, שכן לא לעתים קרובות אני פוגשת מרואיינים כה מבוגרים – למרות הכול היא הייתה בת 94, כלומר כמעט בת מאה – ובנוסף לזה מברלין, עיר הולדתי. אי אפשר היה לטעות במבטא הברלינאי שלה ותוך זמן קצר נוצרו בינינו יחסי קרבה. משום שהתקשתה בהליכה והייתה כבדת ראייה, בכל פעם הבאתי לה לחדר המגורים את הסיגריות והמאפרה מן החדר הסמוך. לפעמים, לאחר שפתחה לי את דלת הכניסה לא הצליחה לחזור לחדר המגורים. ואז ישבנו בפרוזדור הארוך, לפני דלת הכניסה לדירה, דבוקות זו לזו על ספסל קטן, והיא סיפרה לי סיפורים מחייה, עליזים ועצובים. אני אהבתי את הסיפורים שסיפרה ולא עייפתי מביקורים חוזרים ונשנים בביתה. החיוניות המופלאה שליוותה את סיפוריה, יכולתה להפוך משפטים לתמונות היו ויהיו חוויה ייחודית במהלך עבודתי כמראיינת.

 

רוזה רוזנשטיין נפטרה בפברואר 2005

 

לפני המלחמה

 

את הורי הסבים שלי לא הכרתי. הסבים שלי והוריי נולדו בגליציה.

משפחת אבי נקראה בראב (Braw). הבראבים שעודם בחיים הם כולם בני משפחתי. יש בראף ב-V, ויש גם בראף ב-F, אבל אנחנו כותבים את שמנו ב-W. אחי ערך מחקר קטן והוא טוען שמקור השם בעברית, מן המילה בֵּרַב, כלומר בן הרב.

את הסבים שלי מצד אבא מעולם לא הכרתי, שכן סבתא, רבקה פינדר ((Finder לבית בראב נפטרה עוד לפני שבאתי לעולם. לי קראו על שמה, בגרמנית רוזה וביידיש רבקה. גם את הסבא, צבי פינדר, לא זכיתי להכיר. מספרים שלאחר שאשתו נפטרה מסרטן בגיל 54, הוא נישא לאשה צעירה ועזב את המקום, ולאבי לא היה כל קשר אתו. לפני מותה ביקשה סבתי מאבא שידאג לאחיו ואחיותיו הצעירים.

אבי יעקב בראב, נולד בגורליצה (Gorlice) שבפולין שבקרבת טרנוב (Tarnow) ב-6 ביוני 1881. היו לו שישה אחים ואחיות: גיטל, חנה, גוסטה, צילי, רייזל ונתן.

גיטל נפטרה לפני מלחמת העולם השנייה.

לחנה שנישאה למר פדרמן היו שלושה ילדים: כולם נרצחו בשואה.

לגוסטה שנישאה למר אברשטארק (Eberstark) היו שישה ילדים. כולם נרצחו בשואה.

צילי באה לברלין, הכירה מישהו בשם ויינהאוז (Weinhaus), וב-1914 נסעה יחד אתו לאמריקה. הם נישאו באניה. בניו יורק חלקו השניים חנות עוף עם אחותה רייזל ובעלה. צילי הייתה בת 104 במותה.

רייזל באה עם בעלה מגליציה לברלין. הוא היה אופה במקצועו ושמו היה וינד ((Wind . בברלין נולד בנה יוסף. ב-1915 דרך מקסיקו הגיעו לניו יורק. היא נפטרה בניו יורק.

נתן בא לברלין והיה איש מלא שמחת חיים. הוא נפטר מדלקת ריאות בגיל 26. הוא נקבר בבית הקברות בווייסנזה (Weißensee – רובע בברלין).

סבא מצד אמא, אנג'ל ארתור גולדשטיין ((Angel Arthur Goldstein, נולד בקרבת קרקוב. הוא ניהל חווה. אז היו ליהודים חוות. בעל החווה התגורר בקרקוב וסבי ניהל את החווה בסמוך לקרקוב. אני זוכרת שבבית היה לנו צילום של הסבא עם זקן ארוך ולבן וכיפה על ראשו. סבתי באשה (Bacze) גולדשטיין לבית שיף נולדה בשנת 1850. היו לה שתי פאות שאותן היה עלי להביא לסירוק בגרנדיר-שטראסה  (Grenadirstrasse) בברלין.

אמי גולדה בראב, לבית גולדשטיין נולדה בטרנוב (פולין) ב-1 באוגוסט 1884. היא הייתה בת יחידה לשבעה אחים: יונאס, היינריך, אדולף, הרמן, איגנץ, יניק ונוחם [נחום]. האחים המבוגרים ממנה היו בברלין.

לדוד יונאס, ביידיש יוינה, הייתה בברלין חנות לממכר פסנתרים. אשתו הראשונה נפטרה במגפת השפעת הספרדית. בשנות השלושים, אחרי שעלה היטלר לשלטון עזב את ברלין עם אשתו השנייה ושני ילדיהם ראובן ודורית והיגר לפלשתינה. דורית חיה בתחילה בקיבוץ. אחיה ראובן עזב את הקיבוץ בשנות החמישים המאוחרות והשלים את לימודיו שנקטעו בעקבות ההגירה לפלשתינה. לימים היה לפרופסור לפילוסופיה מודרנית באוניברסיטת תל אביב. הוא נישא לנלי והיו לו שני ילדים.

דורית ובעלה דוד רוס שגם הוא יליד ברלין עברו יחד עם הדוד יוינה ודודה הלה למושב עטרות, צפונית לירושלים. הקיבוץ פונה במהלך מלחמת העצמאות [1948]. המתיישבים פונו ליישוב הטמפלרי וילהלמה [כ-20 ק"מ מזרחה מתל אביב]. לדורית ויעקב שלושה בנים: אילן, גד ואהוד שלהם ילדים ולכמה מהם גם נכדים. יוינה נפטר בשנות ה-50, הלה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. יעקב נפטר לפני שנים אחדות ודורית לפני כמה שבועות.

לאדולף היה קיוסק לממכר עיתונים. אדולף ואחיו היינריך עזבו את ברלין עם נשותיהם ובנותיהם והיגרו לקנדה. לראשון הייתה בת יחידה ולשני שתי בנות.

הרמן היה איש יפה תואר. הוא עבד בברלין בבית המלאכה לחייטות של אבא ונישא למיצי, נוצריה שהתגיירה. ב-1926 עזבו לקנדה, שם נפטר בדמי ימיו.

איגנץ היה תחילה לשותף של אבא ואחר כך היה למנהל חווה בפולין. הוא היה נשוי לברשינסקה (Barczszinska) שאותה כינו ברונקה. לבני הזוג לא היו ילדים. ברונקה שרדה את המלחמה במחבוא במנזר. איגנץ נרצח במהלך ניסיון בריחה לבודפשט.

יניק נפל בשבי במהלך מלחמת העולם הראשונה והגיע לסיביר.

נוחם היה צעיר הבנים הוא התנדב לשירות של שנה אחת. הוא מיד זכה לדרגת רב-טוראי, אבל בהתקפת גזים של האויב נקבר תחתיו ונאלץ לשהות תקופה ארוכה בבית חולים. לימים נישא בגליציה.

לסבא ולסבתא מצד אמא התוודעתי כשהייתי בת חמש או שש. הם התגוררו באזור המערבי של גליציה שהשתייך באותם ימים לממלכה האוסטרו-הונגרית; רק ב-1922 הוכרזה גליציה כחלק מפולין. חלקים נרחבים של פולין נשלטו על ידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

ב-1913 נסענו עם אמא מברלין לגליציה לבקר את הסבא וסבתא. קיבלנו מעילים מאוד יפים, מעילי פפיטה משובצים ומגבעות לבנות שבקצותיהן היו תלויים דובדבנים.

הסבא והסבתא מעולם לא באו לביקור בברלין. ב- 1913 הסבא יצא לשדה לפקח על הקציר ומת ממכת חום. הסבתא נשארה לבד ואמא הביאה אותה לברלין. הסבתא התגוררה אצלנו. אחיה של אמא באו לברלין לבקר את הסבתא. בהזדמנויות אלה קיבלנו מצרכי מזון מצוינים. האח האחד היה מוצב במהלך מלחמת העולם הראשונה ברומניה ושם עוד היה הכול. הוא הביא תרמילים מלאים בקמח ובאורז.

אבא היה חייט שעבד בבית. מאוחר יותר הייתה לנו קונפקציה לגברים, עסק סיטונאי וקמעונאי. אבא לא גויס, במהלך מלחמת העולם הראשונה ארבע פעמים זומן לבדיקות רפואיות ובכל פעם קיבל פטור בגלל דליות נוראיות שהיו לו. וזה היה מזלו. הוא היה בבית ויכול היה לדאוג לנו. הוא נסע אל האיכרים והביא לנו מצרכי מזון, כדי שלא נסבול חרפת רעב. הוא גם ידע להחליף בשבילנו את סוליות הנעליים. גם אמא ידעה לעשות כל דבר. לא סבלנו מרעב. בתקופה מסוימת היה פחות אוכל, ואז אכלנו קולרבי. כל הבית הסריח מזה. הריבה הייתה מקולרבי, וגם הלחם היה מקולרבי.

אמא הייתה מאורסת לאבא במשך תקופה ארוכה. השניים נישאו בשידוך. הם היו קרובי משפחה רחוקים. הורי נישאו בגליציה ב-7 בפברואר 1907. אני באתי לעולם כעבור עשרה חודשים. אני נולדתי ב-25 בדצמבר 1907 בברלין. בתעודת הלידה שלי רשום השם רוזה גולדשטיין, כשם משפחתה של אמא. הורי נישאו תחילה בחתונה יהודית. מתישהו נאלצו להינשא בשנית, אצל רשם הנישואים, שכן אחרת הנישואים לא היו תקפים. מאוחר יותר נרשם בתעודת הלידה שלי: 'יעקב בראב מכיר ברוזה גולדשטיין כבתו. והיא זכאית לשאת את שם האב'. תעודת הלידה עדיין ברשותי.

אחותי בטי הייתה השנייה והיא נולדה ב-1909, ארנה הייתה השלישית, היא נולדה ב-1911 וצילי הייתה הצעירה שבאחיות, היא נולדה ב-1913. אחי ארתור, או ביידיש אנשל היה הבנימין. הוא נולד ב-1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה. אנחנו קראנו לו אנשי. בימים אלה הוא בא לבקר אותי עם רעייתו.

חמשת האחים והאחיות קשורים מאוד זה לזה. לכל אחד אופי משלו, אבל אף פעם לא כעסנו האחד על השני. נכון היו בינינו חילוקי דעות, אבל מעולם לא רבנו ממש. זה לא קורה בהרבה משפחות.

בגרמניה ההורים שלי היו זרים. גם אני אף פעם לא הייתי גרמניה. היו לי שלוש אזרחויות, אבל אף פעם לא אזרחות גרמנית. תחילה הייתי אוסטרית. כשנולדתי בברלין הייתי אוסטרית. נולדתי ב-1907, פולין זכתה לעצמאות רק ב-1922. ואז הייתי פולנייה, שכן רשמו אותי על פי ההורים, כי עוד הייתי קטינה. אחר כך נישאתי להונגרי, והייתי להונגרייה, ואחרי המלחמה נישאתי לאוסטרי ושוב הייתי אוסטרית.

אמא בישלה אוכל כשר. בברלין בגרנדיר-שטראסה היו אך ורק חנויות יהודיות. הייתה שם חנות הדגים הכשרה של זוסמן, היו חנויות לממכר עופות וכולם היו כשרות. שם קנו הורי. הכול אצלנו היה כשר. כחול היה חלבי, היו לנו מגבות מטבח עם משבצות כחולות. המגבות עם המשבצות האדומות היו בשריות. גם כלי האוכל סומנו בצורה דומה. את הכלים שטפו בנפרד. מפות השולחן האדומות היו לימי חול, בימים אחרים היו מפות שולחן לבנות. החיים בבית היו יפים מאוד.

כלי המטבח הפסחיים נארזו במזוודה ענקית שהייתה בבוידם. כשהורידו אותה הייתה אווירה מאוד חגיגית. אמא קנתה את האווזים וצלתה אותם בכלי הפסח. לכבד אווז של פסח היה טעם נפלא.

הורי ביקרו בבתי תפילה יהודיים, אחד נקרא 'אהבת צדק' והאחר 'אהבת חיים'. בתי התפילה היו באחת החצרות האחוריים.

בברלין התגוררנו בטמפלינר-שטראסה (Templiner Sraße). הייתה לנו דירת ארבעה חדרים גדולה. השירותים היו בתוך הבית והיה לנו חדר אמבטיה. חדר אמבטיה מאוד פרימיטיבי, אבל הייתה שם אמבטיה ותנור הסקה גדול שאותו הסקנו בעץ כדי לחמם את המים.

אנחנו, ארבע האחיות חלקנו חדר אחד. החדר היה צר ובקצהו חלון. בצד האחד עמדו שתי מיטות בצד השני גם עמדו שתי מיטות וליד הדלת ניצבה שידה גדלה עם מראה. לכל ילדה היה ארון מגרות ובו לבנים וכל מיני קשקושים אחרים. והיה לנו ארון שבו תלינו את השמלות. הבגדים החדשים הגיעו תמיד לחגים, לראש השנה ולפסח. לראש השנה קיבלנו בגדי חורף. מעילים בצבא ב'ז, מקונפקציה. כמובן שמיד קרעתי בצד קרע בצורת משולש. כמובן שתפרו או הטליאו אותו אבל במשך הזמן זה נראה בלוי. ואז שוב קבלנו מעילים חדשים, ואז כבר לבשתי את המעיל הישן של אחותי, כי שלי כבר לא היה נראה טוב. אמא כעסה עליי. אני בכלל לא התייחסתי לבגדים. ואז היא אמרה לי: רוזה, אם לכל הפחות היית עומדת עוד חמש דקות לפני המראה. אמא נהגה לומר לי: "את היית צריכה להיות בן, איך אפשר כך לקרוע את הבגדים?" אני תמיד קיבלתי אותם בגדים כמו אחותי. הבגדים שלה תלו בארון חצי שנה, בכל פעם הוציאה משהו ושאלה אותי: "מוצא חן בעינייך?" ואז שבה ותלתה את זה בארון. כשהחלה ללבוש את הדברים שלה, שלי כבר היו גמורים, פשוט סמרטוטים. אני לא הקפדתי על השיער, וגם לא על הלבוש. העיקר שהחצאית הייתה רחבה דיה, ושהנעליים לא לוחצות כדי שאוכל לרוץ. לספר הלכתי רק אחרי שסיפרו אותי קצר וגם זה רק בגלל העבודה בחנות של אבא. לפני כן היו לנו צמות ארוכות שקלעו לנו בבוקר לפני שהלכנו לבית הספר. אבא הכין את ארוחת הבוקר שלקחנו אתנו. אמא שעבדה יחד אתו בחנות הייתה צריכה לנוח. ואז ניגשנו למיטה של אמא והיא קלעה לנו את הצמות. 

אחי ישן על ספה בחדר הקטן, חדר קדמי שפנה לרחוב. בחדר שלו היו גם שולחן כתיבה, וכורסה גדולה שניצבה ליד תנור הלבנים. באותם ימים לכולם היו תנורי לבנים. את התנור הסקנו בחורף בעצמנו.

משרתות [אומנות] היו לנו רק כשהיינו קטנים, כי אמא עזרה לאבא בבית המלאכה. לאחת המשרתות קראו אלזה ולאחרת אֶמָה. שתיהן היו מחבל פומרניה. המשרתת גרה אצלנו, אבל הייתה לה רק מיטה. אז זה היה פרימיטיבי למדי. הבחורות הגיעו מן הכפר ושמחו שביכולתן להתקיים. אמה השתייכה לכת שומרי השבת [1]. היא הלכה לעבוד רק אצל יהודים. שבת היה יום המנוחה שלה, בימי ראשון עבדה. שומרי השבת גם אינם אוכלים בשר חזיר.

אני ביקרתי בבית ספר יהודי לבנות, היום היו קוראים לזה 'מכללה לבנות'. למדנו צרפתית כמקצוע חובה ואנגלית הייתה מקצוע בחירה. מובן שהייתי עצלה מדי כדי ללמוד אנגלית, ולכן למדתי רק צרפתית. אז עוד לא היו לימודי יסוד וחטיבת ביניים. הלימודים החלו בכיתה התשיעית והתקדמו לעבר הכיתה הראשונה. הכיתה התשיעית הייתה בעצם כיתה א', והכיתה הראשונה הייתה האחרונה. לכיתות העליונות קראנו ליצאום – גימנסיה.  

לא היה לי כל קשר עם נוצרים, גם לא להוריי. כן היו קשרים עסקיים אבל לא במישור האישי. אבל הייתה לי חברת ילדות נוצרייה שהתגוררה באותו בית. ליוויתי אותה כשהלכה לכנסייה לווידוי.

שלוש שעות שבועיות למדנו אצל הד"ר זלביגר (Selbiger) תנ"ך וקריאת עברית. למדנו לקרוא אותיות דפוס לא אותיות כתב. ידעתי את כל התפילות. גם אני הייתי צריכה להתפלל. סבתא עמדה על המשמר. השכם בבוקר התפללנו תפילת מודים אנחנו לפניך ובערב תפילת אל מלא רחמים, זאת הייתה תפילת הערבית.

גם אחיותיי ביקרו באותו בית ספר. אחר כך נאלצתי לעזוב את בית הספר. הורי החליטו עבורי. הם הכתיבו כמה שנים אלמד בבית הספר ואחר כך עברתי לבית הספר למסחר, כי אבא נזקק לעזרתי בעסק. תחילה נשלחתי לחברה אחרת למעין תקופת התמחות. הייתה לנו מזכירה יהודייה, היא נישאה ואני הייתי צריכה למלא את מקומה. הייתה לנו גם חנות קמעונאית להלבשת גברים. אני הייתי במתפרה, ואחותי בטי, שביקרה גם היא בבית הספר למסחר שבו למדתי, עבדה אחר כך בחנות הקמעונאית.

בבית הספר למסחר צריך היה ללמוד הכול תוך שישה חודשים: הדפסה, קצרנות, ניהול ספרים, והכול במהירות עצומה. למדו אתי גם צעירים בני 20 ואני הייתי בת 15, והייתי טובה מהם. אמא מעולם לא באה לבית הספר כדי להתעניין או לשאול איך אני לומדת. לא היו תלונות.

עבור העבודה בעסק של אבא קיבלתי 100 מרק דמי כיס. אפילו לא היה לי ביטוח בריאות. אם היה לי אז ביטוח בריאות היום הייתי מקבלת קצבה אחרת מגרמניה. אחותי לעומת זאת עבדה בפרקליטות, היא מקבלת קצבה מכובדת מממשלת גרמניה.

תמיד היינו ציוניים. אחי, למשל היה כבר בגיל 14 חבר בתנועת נוער ציונית-סוציאליסטית ולבש את החולצות הכחולות של התנועה .

כל אחיותיי היו חברות בארגונים יהודיים בעלי נטיות ציוניות. היו גם יהודים גרמנים שאמרו: 'אלוהים אדירים, מה יש לנו לחפש שם, גרמניה היא מולדתנו'. אבל לא אנחנו. אנחנו הרי היינו פולנים. אני הייתי בבר כוכבא אגודת התעמלות יהודית. אגודה יהודית שחלקה ספורט ובידור. בקיץ התאמנו בגרינוואלד באתלטיקה קלה ובחורף עברה הפעילות לאולם התעמלות. אני לא העזתי לטפס על המקבילים או להלך בשיווי משקל על הקורה, אבל נהניתי ממחניים ומשחקי כדור אחרים.

בארגונים היהודיים רכשתי לי חברים והכרתי גם בנים. בשבועות למשל יצאנו לטבע. הייתה שם רכבת שנסעה עד לפרנקפורט על נהר אוֹדֶר, נסענו במחלקה השלישית או הרביעית ואפשר היה לשבת על הרצפה או על התרמיל, ולשכב על שמיכה. נסענו בלילה, זה היה מרגש. ישנו לשפת אגם, בנים ובנות. לילות אחדים ישנו באסמים אצל האיכרים. הייתה לי חברה קרובה בשם מרטה שתמיד הייתה לצדי. לברלין יש אגמים נהדרים. בכל יום רביעי יצאנו לשוט בסירות פדלים וגם חתרנו בסירות משוטים. לא ידעתי לשחות אבל חתרנו. שלוש פעמים התחלתי בלימודי שחיה; אחרי הפעם השלישית ויתרתי. בפעם הראשונה החזיק אותי המורה במוט, ואני הייתי צריכה לעשות את התנועות. בפעם השנייה קיבלתי קרש, והייתי צריכה לדחוף את הקשר קדימה. בסוף המורה אמר: 'עכשיו בלי קרש'. את זה לא עשיתי. הייתי פחדנית. אני מודה ומתוודה הייתי פחדנית. ככה זה בחיים.

בקיץ ההורים שלי שכרו דירת נופש. כשהיינו קטנות בילינו את חופשת הקיץ הראשונה בפיכטנאו (Fichtenau) שלחוף אחד האגמים. לקחנו אתנו את המיטות ואת כלי האוכל והבישול. אבא הגיע רק בסופי שבוע. הוא עבד ואנחנו היינו יחד עם אמא. אמא בישלה ואכלנו בדיוק כמו בבית, מרק עם אטריות.

היה לנו כל מה שצריך. האוכל היה מצוין, קנינו רק מן הסחורה הטובה והיפה ביותר; את האווזים צלו. לפעמים החלפתי כריכים עם חברי לספסל הלימודים. המרתי כריך חמאה וגבינה בכריך מרוח בשומן אווז. כלום לא חסר לנו.

 

אבא עשה הכול בשביל בנותיו. אחותי תמיד חוזרת ואומרת לי: מה את רוצה, את היית בת הטיפוחים של אבא. אבא היה אדם טוב. הוא עשה הכול רק בשביל אשתו וילדיו. הוא לא עישן והוא לא שתה. רק השכם בבוקר, לפני שהלך לבית המלאכה, שתה כוסית סליבוביץ [יי"ש משזיפים] כוסית סליבוביץ לארוחת בוקר. לפעמים כשאמא שאלה: "יעקב, מה להכין לארוחת הצהריים?" ענה: "את יודעת מה? בשבילי הכי טוב אורז בחלב עם סוכר וקינמון." כזה הוא היה. ואנחנו נאלצנו לאכול חזה בקר מעושן שנקנה אצל זוסמן בגרנדיר-שטראסה. וככה זה היה גם עם ביגוד. כשאמא אמרה לו: "יעקב אתה צריך נעליים חדשות. אתה צריך כבר חליפה אחרת", תמיד התנגד. אבל כשאני ביקשתי משהו, קיבלתי הכול.

אבא העריץ את אמא ונשא אותה על כפיים. אמא הייתה תולעת ספרים. היא ביקרה רק שנה אחת בבית הספר בגליציה. היו לה שבעה אחים וכולם למדו. סבא אמר שבת צריכה רק לדעת לכתוב את שמה, לדעת לאפות לחם, לבשל ולחבוץ חמאה. הם גדלו בכפר וזה הספיק. אמא סיפרה לי שהדבר הראשון שקנתה לעצמה בברלין היו ספרים של גרילפארצר (Grillparzer) [פרנץ גרילפארצר, סופר ומחזאי אוסטרי 1872-1791]. סדרה שלמה של ספרים מפרי עטו. לימים היא גם עבדה בברלין. קרוא וכתוב לימדה את עצמה. בבית הייתה לנו ממש ספריה. היה לנו עובד, איש מבוגר יותר ואנחנו היינו ארבע בנות בבית. ואותו עובד תמיד אמר לנו: בין חמשת הבנות בבית בראב האמא היא החכמה והיפה מכולן. כשנאלצנו לעזוב אחרי עליית היטלר לשלטון, נשבר לי הלב בגלל הספרים שנאלצנו להשאיר.

עד ליום נישואיי גרתי אצל ההורים. בדומה לאבא, גם בעלי הראשון היה חייט, אך בראש ובראשונה היה הונגרי. אני עבדתי בעסק של אבא שהיה בבניין תעשייה שבו היו חלונות גדולים. שולחן הכתיבה שלי עמד אצל החלון. ממול הייתה מתפרה לבגדי גברים. אצל מכונת התפירה ישב עלם צעיר ויפה תואר. לעתים קרובות החלפנו חיוכים. אני לא ידעתי מי הוא, והוא לא ידע מי אני. לפתע הגיע מישהו – באותם ימים נהגו הסוחרים לעבור מחנות לחנות – והביא לי חבילה, קילו דברי מתיקה: זה מהאיש הצעיר ממול. כך זה התחיל. אני כמובן קיבלתי את החבילה והודיתי.

אז עוד לא מלאו לי 18. שמחתי, למה לא, אבל תמיד עבדתי עד מאוחר. כשעובדים אצל אבא, אי אפשר לסיים את יום העבודה בחמש. אמא תמיד דיברה עם אבא בטלפון ואמרה לו: "מתי כבר תשלח את הילדה הביתה?" אני הייתי צריכה לתפור כפתורים, לעזור באריזה של המשלוחים; ללוות את העובדים לתחנת הרכבת כשצריך היה לשלוח את החבילות ברכבת. כן לעשות את כל זה.

אנחנו תפרנו בגדי גברים וגם מכרנו אותם. במשך תקופה מסוימת הייתה לנו שתי חנויות קמעונאיות. האחת הייתה בנוי-קלן (Neukölln) בהרמן-שטראסה (Hermanstraße) והאחרת בפינת נויה פרידריך שטראסה וקלוסטר-שטראסה. אז מכרו הרבה בהקפה ובתשלומים, כי האנשים היו עניים. לדוגמה, חליפה עלתה 35 מרקים. לקונה הונפק כרטיס שעליו היה רשום 10 מרק, זה היה הסכום שגבו. אחותי הנפיקה את הכרטיסים וגבתה את הכסף. בחנויות הקמעונאיות היו פחות לקוחות יהודיים, אבל בחנויות הסיטונאיות היה קהל לקוחות יהודי גדול שקנה חליפות בכמויות. אלה היו אנשים מחוץ לעיר. החבילות נשלחו לאסן, לדיסלדורף, לדיסבורג. היה לנו גם נציג שהחזיק דוגמאות בדים ובגדים.  

פעם הקדמתי ללכת הביתה. הייתי בחנות בפינת נויה פרידריך שטראסה וקלוסטר שטראסה, וחציתי את ההאקישן מרקט ((Hackischen Markt בדרכי לחנות ספרים גדולה ברוזנטלר-שטראסה. התבוננתי בספרים. אני קניתי ספרים, שאלתי ספרים, קראתי בספריות השאלה... רק ספרים. כאמור עמדתי והסתכלתי בספרים ומאחורי שמעתי לפתע קול, מישהו דיבר באטיות: "זה יפפפה?"' הסתובבתי והאיש עמד למולי. גם הוא הלך באותה דרך. הוא התגורר אצל אחותו. הוא שאל אם הוא יכול ללוות אותי, כי זה גם הכיוון שלו. ואני אמרתי: "בבקשה". התברר שהוא האחיין של בעלי העסק שבו הוא עבד ואני בתו של בעל העסק שממול. הוא חשב שאני רק מועסקת במקום וגם אני חשבתי שהוא רק אחד מן העובדים. קראו לו מקסימילאן וייס ((Maximilian Weisz ואנחנו קראנו לו מיחי. הוא נולד ב-30 בנובמבר 1904 בניטרה ((Nitra. זאת הייתה ההתחלה.

הוא ליווה אותי פעמים אחדות ואחר כך הזמין אותי. זה היה תמיד במוצאי שבת, כי במהלך השבוע לא היה לנו זמן. נקודת המפגש הייתה בשדרות שנהאוזר (Schönhauser Allee ) בתחנת התחתית שבפינת שוודטר-שטראסה ((Schwedterstraße. התלבשתי יפה, התאפרתי וקודם לכן הלכתי לספר. מאז שהתחלתי לעבוד אצל אבא, בכל שבת הלכתי לספר. ההורים ידעו שאני יוצאת לפגישה עם בחור ואמא אמרה לי: "תזדרזי קצת, לכי כבר, את ממש מאחרת!". ואני אמרתי: "אם הוא רציני, הוא יחכה". ירדתי ואיש לא היה שם. חשבתי לעצמי, מה לעשות איחרתי. הסתכלתי סביבי, חלפו עוד חמש דקות ולפתע הגיע בריצה, כולו מתנשף. מה קרה? אני התנצלתי על האיחור, אבל הוא חשב שאני מחכה בתחנה אחרת, אז הוא רץ עוד תחנה ואחר כך חזר אל התחנה שבה חיכיתי.

 

בטירגארטן ((Tiergarten הייתה מסעדה שנקראה Schottenhamel. מקום מאוד אלגנטי והוא אמר שהוא עוד לא אכל ארוחת ערב. נדמה לי שנסענו עם התחתית עד לתחנת וילהלם-שטראסה, בחלק העליון של שדרות לינדן. נכנסנו. המקום היה מאוד אלגנטי, אבל אני אכלתי רק אוכל כשר. הוא הזמין צלחת בשרים ואני קפה ועוגה. אני לא אוכל שום טרפה. אמרתי לו שאני אוכלת כשר ולא ידעתי איפה יש מסעדה כשרה. הורי לא ביקרו במסעדות. וניגנו שם גם מוסיקה.

כשהתארסתי קיבלתי שלוש שמלות יפהפיות. שמלת סטן שחורה בשילוב סטן לבן. שמלת קרפ דה שין כחולה לבנה ושמלת כותנה בכחול כהה ובורדו. בסמרטוטים שלבשתי הרי לא יכולתי לצאת אתו. את השמלות תפרו לי בסלון תפירה אלגנטי.

את ארוסי קיבלו במשפחה כמו בן. הוא עבד בחריצות וגם אני עבדתי בחריצות. יצאנו רק בסופי שבוע. בינתיים חלפו שבעה או שמונה חודשים. הורי אמרו שזה לא רציני, שהם לא מרשים לי סתם להסתובב אתו, שזה עלול להוציא לי שם רע. זה היה בחגים. בראש השנה וביום כיפור ההורים הלכו לבית הכנסת וגם אני הייתי בבית הכנסת. מובן שבחגים לא עבדו אצלנו.

גם מקסימילאן לא עבד, משום שהדוד שלו היה יהודי ובחברה לא עבדו. הוא בא לבקר אותי בבית הכנסת. זה היה מקום המפגש של הצעירים שעמדו בחבורות בחוץ. הורי הזמינו אותו לקפה בראש השנה. באו גם שני אחים של אמא עם נשותיהם. ישבנו ופטפטנו ולפתע ביקש מאתנו אבא לצאת לחדר הסמוך. אבא והדודים ביקשו ממיחי להצטרף אליהם. אני לא הבנתי מה קרה. לא עבר זמן רב והם באו מחויכים וצוהלים ומיחי זרח כולו. ואז אמרו לי שהם שאלו אותו על רצינות כוונותיו, שכן אין זה נאה להסתובב זמן כה רב והדבר עלול להוציא לי שם רע. והוא אמר שבכוונתו להינשא לי. והכול בא על מקומו. ואני מאוד כעסתי על ההתנהגות שלהם.

היו לי לא מעט מחזרים. היה למשל קרוב משפחה מפולין שביקש את ידי. הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים. כשהגיע בפעם האחרונה לביקור בברלין אני הייתי ילדה בת ארבע עשרה. כשעזב הייתי בת חמש עשרה. לפעמים לקח אותי לקרקס ולפעמים לאופרטה, להצגת אחר הצהריים. לאביו היו אטליז ועסק לממכר סוסים ב-Oswieczim – אושוויץ שבפולין – אלה היו מקורות הפרנסה של היהודים בפרובינציה. הוא נאלץ לחזור הביתה משום שהיה הבן היחיד. וכשנפרדנו אמר לי : "רוזה כשימלאו לך 18 נינשא." ואני שלא ידעתי לסתום את הפה אמרתי: כמובן.

מתישהו הגיע מכתב שהיה מיועד אלי אבל נשא את מענו של אבא. והוא שאל האם אני זוכרת שהגיע המועד, שכן עתה כבר מלאו לי 18. הייתי מאוד גאה במכתב. ועניתי לו. כתבתי שאני מקבלת את ההצעה אבל דברים משתנים. שבינתיים חלפו שלוש שנים, אני השתניתי, הוא השתנה, ושנינו וודאי נראים אחרת לחלוטין ועד כהנה וכהנה. והוא שוב כתב לי וביקש שאשלח לו תמונה, והוא גם שלח לי תמונה שלו. שלחתי לו תמונת דרכון שבה שערותיי סומרות. הוא כתב שהתמונה לא מראה הרבה, ואני עניתי שאם יש לו כוונות רציניות שיבוא לברלין. הוא בכלל לא מצא חן בעיני. אבל זה החמיא לי ואני ראיתי את המציאות נכוחה. הוא היה שידוך טוב. באותם ימים הייתי מאוד מפוכחת, בכלל לא היה לי דמיון.

ואז הגיעה התשובה. הוא אינו יכול לבוא משום שאין לו דרכון, שאני אבוא. כבר הייתי בדרכי להוציא דרכון כשאמא התערבה. והיא אמרה לי: "רוזה, את שגדלת בברלין, את עם כל הידע שלך, את רוצה להינשא לפולני ולגור בפולין?" אז כבר הייתה פולניה. "את לא יודעת אף מילה פולנית. את רוצה לגור בעיירה קטנה ולשרת לקוחות באטליז?"

כבר לא עניתי לו. ואז כבר הייתי מאוהבת בחבר נעוריי סמי. גרנו באותו בית. הכרנו כשאני הייתי בת עשר או אחת עשרה והוא היה מבוגר ממני בארבע שנים. אז הוא תמיד חלף על פני ביוהרה ואני עוד שיחקתי עם בובות. כשהייתי כמעט בת שמונה עשרה גם הוא התאהב בי. הוא הרים אותי ונשק לי בכל מקום שבו יכול היה לתפוס אותי. פעם היינו בחופשת קיץ הוא היה עוד צעיר. סמי רצה לשכב אתי. אחותו הייתה חברה שלי, ילדה יפהפייה, בדיוק בגילי. ואני אמרתי לו: "סמי מה היית אומר אם אחותך נינה, הייתה עושה את זה?" והוא ענה: "היא לא עושה דברים כאלה." באותו רגע זה נגמר. אני אפילו לא הסתכלתי לעברו. הייתה לו אזרחות אמריקאית, הוא והאחים שלו נולדו בארצות הברית. הוריו היו באמריקה וחזרו לגרמניה. וכעבור חודשיים הוא נעלם. הוא נסע לאמריקה. אני לא יודעת אם הוא חי, הוא צריך להיות כבר בן 100. אני לא יודעת האם הוא ידע למה זה נגמר. אני הייתי נערה מאוד גאה.

בעיני זה לא מצא חן מה שאבא והדודים שלי עשו עם מיחי. אבל הוא זרח ואני הייתי מאוד נבוכה, אבל בהמשך הערב עוד הלכנו לקולנוע. זה הכול התרחש בחודש נובמבר וב-30 בנובמבר היה לו יום הולדת. אני עוד זוכרת שב-25 בדצמבר היה לי יום הולדת והוא נתן לי צלחת קריסטל מהממת. זו הייתה הצלחת הראשונה שקיבלתי וביני לבין עצמי חשבתי צלחת? צלחת קריסטל כמתנת יום הולדת? אבל הליטוש היה יפהפה. מיחי היה נדיב מאוד ואני זכיתי למתנות לעתים קרובות.

ואז הייתה חגיגת אירוסין על פי כל כללי הטקס היהודי. זה היה ב-8 במרץ 1928. לטקס האירוסין באו אמו ואחותו מבודפשט. היינו שמונים איש. אז הייתה לנו דירת ארבעה חדרים, שלושה חדרים פונו. אמא הכינה לבדה את ארוחת הערב. היו לי חברות וכולם הגיעו, קיבלתי המון מתנות. זו הייתה ממש חגיגה גדולה. בחדר האחרון תלו את המעילים. אחד החניכים מבית המלאכה עזר לתלות את המעילים. אני זוכרת שהיה דג ואחר כך מרק והיו גם פארפל [פתיתים אפויים] ונטיפי בצק מקמח מלא וביצים (Tarhonya) עם עוף ועוד כל מיני תוספות. שנים רבות קודם לכן אמא הכינה שימורי דובדבנים חמוצים ביי"ש שמהם התכוננה להכין ליקר. לרגל המאורע היא קנתה עוד אלכוהול ובו השרתה את הדובדבנים. והיא אמרה שבחגיגה המשפחתית הראשונה ישתו את הליקר. וזה לקח כמה שנים טובות.

במהלך תקופת הארוסין סרגתי כריות ספה מיוחדות במסרגה אחת ובשתי מסרגות ולארוסין קיבלתי מחברותי מתנות בעבודות יד.

ואז מיחי פתח עסק עצמאי. שכן קודם לכן עבד אצל דודו. הוא קנה וגם שכר מכונות. באותם ימים הייתה מצוקת דיור. הוא עבד יחד עם גיסו ואני אמרתי שזה אפשרי כל עוד אנחנו לא נשואים. אחר כך אני אהיה השותפה – וכך זה היה.

אני הייתי הראשונה שנישאה ואני גם הייתי הבכורה. ואפילו עוד לא הייתי בוגרת.  בהונגריה אתה נחשב לבוגר רק כשאתה בן עשרים וארבע, וכשהוא הגיש את בקשת הנישואים עוד לא מלאו לו עשרים וארבע. הוא היה זר, וגם אני הייתי זרה ובגרמניה הקפידו הקפדה יתרה. אני לפי ארץ מוצאי הייתי פולנייה. ממני דרשו מסמך כשירות לנישואין מפולין. אנחנו מסרנו את העניין לעורכי דין והם טיפלו בכול. היה רצוי שיהיה לך כסף שאם לא כן לא היה סוף להתרוצצויות.

אחר כך נישאנו. אני התעקשתי על בית הכנסת הגדול באורניינבורגר-שטראסה.  הלכנו ללייפציגר-שטראסה כדי לקנות את התחרה בשביל שמלת הכלולות. בלייפציגר-שטראסה הייתה גם החנות הנהדרת לבדי משי 'מיכלס'. שם קנינו את ההינומה שהייתה רקומה. צריך היה להזמין את הפרחים, את זר הכלה וענפי ההדס לקשירת הזר, את המסעדה ואת האוכל. באלכסנדר פלאץ היה בית הכלבו הגדול 'Tietz ' אבל לפני זה היה ה-Kupfergraben ושם הייתה מסעדה כשרה. ממול הייתה ה-גרנדיר-שטראסה והרובע היהודי, שם הייתה המסעדה שבה הזמנו את האוכל.

הנישואין האזרחיים אצל רשם הנישואין היו רק הליך רשמי שהתקיים שבעה שבועות לפני החתונה היהודית. ואני המשכתי לחתום בשם נעוריי. לא עלה בדעתי שאני בעצם כבר נשואה. העדים בטקס הנישואין האזרחיים היו אביו ודודו של מיחי. מיד לאחר הטקס הלכנו לעבודה. ואז הגיע יום החתונה האמיתית. הלכתי למקווה. בת הדודה של אמי סחבה אותי לשם. החתונה הייתה ביום ראשון ובמוצאי שבת הלכתי למקווה, בשבת אחר הצהריים ולפנות ערב באו אלי הביתה כל החברות שלי. היה שמח, ארוסי גם היה ואני נאלצתי ללכת למקווה. הבלנית בדקה לי את הציפורניים, לראות אם הן מלוכלכות ואני נאלצתי לטבול.

לפני טקס הנישואין נסענו לצלם שהיה בתחילת שדרות שנהאוזר. הצלם היה ממוצא רוסי, שמו היה פרגמנצ'יק והוא נחשב לאחד הצלמים הטובים ביותר. כשהיטלר עלה לשלטון פרגמנצ'יק נסע לפלשתינה וגם שם היה לו סטודיו לצילום.

בית הכנסת ברחוב אורניינבורג היה בית הכנסת היפה ביותר בברלין ואפילו היו שאמרו שהוא היפה שבבתי הכנסת בכל אירופה. היו אנשים שהוזמנו רק לחופה ואחרים שהיו מוזמנים רק לארוחה במסעדה. שני זוגות צריכים להוביל את הכלה אל חופתה, הם נקראים המובילים. מן הצד שלי היו הורי ומצדו של מיחי אחותו וגיסו שהתגוררו בברלין. שתי ילדות, בנותיה של חברה, פיזרו פרחים. כולם היו לבושים בהידור. ואז באנו אנחנו, שני ילדים נשאו את שובל השמלה ואחריהם צעדה חבורת החתונה. ארבע חברותי לבשו שמלות מהודרות בצבע ירקרק, תכלת, סגלגל וורוד.

הגיע תורו של הטקס, אבל קודם צריך היה להציג את תעודת הנישואין האזרחיים. זה היה החוק בגרמניה, שכן הגרמנים לא הכירו בטקסט הנישואין היהודי למרות שאוסטריה וצ'כוסלובקיה הכירו בטקס הנישואין היהודי כטקס נישואין לכל דבר. שם היהודים כבר לא נדרשו להינשא אצל רשם הנישואין. לכן זוגות רבים שחסרו להם כל מיני מסמכים נסעו להינשא ב'צכוסלובקיה.

את שובל השמלה נשאו שני בנים צעירים שהיו לבושים בבגדי מלחים ורבו ביניהם. הם היו בני חמש. האחד היה אחייני לעתיד והשני בן של חברתי. השניים משכו את השובל כל אחד לצד אחר. ואני ניסיתי להחזיק בשובל.

אחרי הטקס נסענו לארוחה. המסעדה הייתה בקופפרגראבן קרוב מאוד לאלכסנדר-שטראסה. הבית השכן הייתה חנות הכלבו 'טיץ'. אחד האורחים היה בעל בית דפוס לספרים וכמתנת חתונה העניק לנו את ההזמנות לחתונה וכרטיסי הישיבה למסעדה. כל שאר המתנות היו מתנות חתונה אופייניות לאותם ימים. היום עורכים רשימות. קיבלתי שמיכה לספה, שמיכה לכסא נוח שאותה יש לי עד היום. קיבלתי שטיחונים למיטה, שמיכות פוך וקריסטלים. האוכל היה טעים. את הדגים הכינה אמא, קרפיון בנוסח פולני עם קריש וחלות. בחוץ היה קר והמלצרים לא הראו כל חשק לשרת; צריך היה לדרבן אותם. היו רק שניים או שלושה מלצרים. אחרי האוכל אמורים היו לרקוד, היו לא מעט צעירים. אבל המוסיקה הייתה זוועתית. אחיה של חברתי היה פסנתרן מעולה והוא יכול היה לנגן הכול בע"פ, בלי תווים. אחר כך הוא התיישב ליד הפסנתר וניגן, ואז אפשר היה להתחיל לרקוד.

אחר כך נסענו לדירה שלנו שהייתה מסודרת ומרוהטת למשעי. מצאנו דירה באלטן שנהאוזר שטראסה, שהייתה פעם תחנת משטרה. המקום שימש לנו למגורים ולעבודה. הדירה הייתה גדולה, היה לנו חדר עבודה ענקי עם שלושה חלונות לחצר האחורית, והיה לי חדר שינה יפה גם הוא כמובן עם חלונות לחצר. אבא הלך אתי לקנות וכך יכולנו לבחור ריהוט יפה לחדר השינה במקום שמכר בסיטונות. בעל החנות סיפר לי שמוסיקאי אחד קנה בדיוק אותו חדר שינה. זה היה ממהגוני, מהגוני מאוד כהה בשיבוץ כסף. וקיבלתי גם ריהוט יפה לחדר האוכל. וגם בית המלאכה כבר היה מוכן. במקום כבר ניצבו מכונות הגזירה; בעלי כבר עבד בדירה. חלק ממתנות החתונה גם כבר ניצבו בדירה.

ולסיום ליל הכלולות. ובבוקר שמעתי רעש של מפתחות בדלת הכניסה. בעלי קפץ מן המיטה, לבש מכנסיים ורץ החוצה. זה היה אבי! הוא רצה להסיק את החדר כדי שיהיה חם ונעים כשאתעורר. ואפילו את חדר השינה הוא הסיק. ואמא שלי רתחה מכעס.

ב-10 בדצמבר 1929 נולדה בתנו בסי. היא באה לעולם עשרה חודשים אחרי החתונה. ב-10 בפברואר נישאתי וב-10 בדצמבר היא נולדה. שנינו היינו מאוד צעירים, אבל הורי תמכו ועמדו לצדי. בששת השבועות הראשונים הייתי אצל הורי. בעלי נשאר בדירה שלנו. הוא בא אלינו ואני נסעתי אליו. במשך היום נסעתי לשם ועזרתי לו קצת בעבודה. הילדה הייתה אצל הורי. ידעתי שעלי לחזור כעבור שלוש שעות כדי להאכיל את הילדה. הדרך לא ארכה יותר מעשר דקות.

אבא נאלץ לפנות את חדר השינה ואני אמא והילדה ישנו יחד בחדר. אצל ההורים לא הייתה לנו מיטת תינוק, והתינוקת ישנה בינינו.  בבית הייתה לבסי מיטת תינוק לבנה ויפה ועגלה לבנה שאותה קיבלתי במתנה מאחותי. אבא לא הרשה לי לצאת עם התינוקת, היה קר מאוד. הוא הרשה לי לצאת רק כעבור שישה שבועות וגם אז רק כאשר הוא ליווה אותי. כשנולדה בתי השנייה לילי אבא אמר: "יש לי שש בנות".

כשמלאו לבסי שנתיים וחצי נסעתי אתה להונגריה כדי לבקר את המחותנים שלי ואת קרובי המשפחה של בעלי. בעלי נשאר בברלין. הוא לא יכול היה לעזוב את בית המלאכה.

לחמי הייתה מאפייה. המשפחה גרה באויפסט, פרבר של בודפשט. בין אויפסט ומרכז העיר מפרידות עשרים דקות נסיעה בחשמלית. בודפשט היא עיר נהדרת. בצד האחד שוכנת העיר העתיקה ובצד השני העיר המודרנית ורובעי המסחר. היו בעיר בתי קפה מצוינים. אפשר היה לשבת על גדות הדנובה, שטנו בספינת קיטור, ההרגשה הייתה טובה מאוד. ואז חזרתי לברלין; לדרך ארזו לי גם אווז יפה, כבד אווז וסלמי. אז עוד נסעו ברכבות והנסיעה מבודפשט לברלין נמשכה עשרים שעות. לברלין חזרתי ברכבת האוריינט אקספרס.

הגעתי וכמובן נתקבלתי בשמחה רבה, וכעבור תשעה חודשים, ב-6 במאי 1933 באה לעולם בתי השנייה לילי. בעצם לא רציתי, אני רציתי רק ילד אחד. באותם ימים ילד אחד, זה היה צו האופנה. כל חברותי, גיסתי, אחות בעלי לכולן היה רק ילד אחד. אחותו של בעלי רצתה לעזור לי. היא אמרה לי לשתות תה ולטבול באמבט חם ואחר כך לקפוץ מן השולחן, אבל זה לא עזר. ואז סיפרתי לאמי שאני בהריון והיא לא חסכה ממני את דעתה: "מה זה צריך להיות? את רוצה לאמלל את עצמך? אז מה ילד שני? למה את לא רוצה את התינוק? הפרש הגילים מושלם". אבל אם אין די בזה, היא סיפרה את זה לבת שלי כשזו הייתה גדולה. והיא שבה ואמרה לי: "אותי את לא רצית."

בעלי שבבית הוריו בבודפשט לא שמרו על כשרות התאים את עצמו אלי. לשמור על כשרות זה בעצם לא היה קשה, אפשר היה להשיג הכול. בגרנדיר-שטראסה, דרגונר-שטראסה ומולאק-שטראסה היו אך ורק חנויות יהודיות ויהודים דתיים. היה שם יהודי דתי אחד שעליו אמרו שהוא בעל תשובה משום שבנעוריו התהולל עם בחורות, הסתובב עם נערות נוצריות, פשוט נורא ואיום. ואחר כך הוא התחתן וחזר בתשובה, הוא רק לבש את המעיל השחור הארוך [קפוטה] וגרביים לבנים וגידל זקן. והוא גם היה ג'ינג'י. היו לו שישה ילדים והוא התגורר בגרנדיר-שטראסה שהייתה המרכז של יהודי מזרח אירופה בברלין.  כאן דיברו יידיש ופולנית. כאן אפשר היה למצוא חנויות יד שנייה, אטליזים, חנויות דגים, חנויות ירקות, מאפיות ומסעדות יהודיות. אני ובעלי הרבינו לבקר במסעדות אהבנו לאכול קישקע ופארפל ושם זה היה טעים מאוד. פארפל זה כמו פסטה, טרהוניה אלה נטיפי בצק מקמח מלא וביצים, קישקע זה מעי ממולא, מעי בקר נקי שאותו מילאו בעיסה מקמח, שומן קצת סולת, מלח ופלפל וקמצוץ שום. את הקישקע בישלו או צלו יחד עם הטרהוניה. מכינים בצק, בצק קשה שאותו מגרדים בפומפייה. והפתיתים לא שווים בגודלם, יש קטנים ויש גדולים שאותם מטגנים בשמן. יש לזה טעם גן עדן, גם אני בישלתי את זה אינספור פעמים.

בגיפס-שטראסה היה גן ילדים יהודי, ובאוגוסטס- שטראסה היה בית ספר עממי יהודי. מנהלת בית הספר היהודי הייתה מורה שלי בחטיבת הביניים. הבאתי אליה את בתי בסי והיא אמרה לי: "את כבר מביאה לי את בתך?". היינו רק ארבע בנות בבית הספר ואת זה לא ממהרים לשכוח.

אחותי בטי שצעירה ממני רק בשנה היא ההפך הגמור ממני. היא לא פטפטנית כמוני, והיא לא משה ממני, היא באה אתי לכל מקום. שלושה חודשים אחרי החתונה נסעתי עם בעלי, כי לא יצאנו לירח דבש. בחג השבועות נסענו לחמישה ימים וכבר למחרת הגיעה אחותי. היא ישנה אתנו באותו חדר.

לאחי קראו אנשל, כמו לרוטשילד, ובגרמנית ארתור. שם החיבה שלו היה אנשי. הוא היה מקסים והוא מקסים עד היום. הוא היה ציוני מלידה. בברלין היה חבר בתנועת השומר הצעיר [2]. אבא אמר שעליו ללמוד, אבל אנשי טען שפלשתינה אינה זקוקה לרופאים ולדוקטורים, את פלשתינה יש לבנות ולכן צריך איכרים. הוא עזב את התיכון אחרי שנתיים ועבר להתגורר עם אנשי התנועה, אני חושבת שזו הייתה תנועת הבונים, ואחר כך הם היגרו לפלשתינה. אני באתי לתחנת הרכבת כדי להיפרד ממנו. הקבוצה יצאה לעמק החולה, בגליל העליון. שם היו רק ביצות, יתושים וצרעות ואת אלה צריך היה לייבש ולמגר. שם הם עבדו וישנו באוהלים. הוא חלה במלריה ובטיפוס. הוא סבל מאוד. היום הוא מתגורר בחיפה. רעייתו רוזל הייתה יחד אתו בבוּנד [3], הם הכירו עוד בנעוריהם. הוא היה למסגר ועבד קשה, מבוקר עד ערב. לארתור שתי בנות רות דיקשטיין ויעל רפפורט. לשתי בנותיו העניק ארתור חינוך והכשרה מעולים.

ב-1933 פוטרה אחותי בטי מעבודתה מטעמי גזע; אמא זקרה אוזניים. בדצמבר 1933 יצאה בטי לפלשתינה. בברלין עבדה בטי בבית המשפט וזכתה לקביעות בעבודתה. אמא שניחנה בשיקול דעת וחכמה אמרה: "בטי אין טעם בדברים, כולנו צריכים לצאת לדרך, ואת תהייה הראשונה ללכת לפלשתינה." האנגלים דרשו באותם ימים סרטיפיקט שאותו אפשר היה לקבל אם היה לך מקצוע מבוקש כמו למשל, אם יכולת לעבוד בעבודה חקלאית, או לחלופין אם היה לך כסף, אז יכולת לקנות סרטיפיקט.

בטי יצאה להכשרה [4] והמשרד הארצישראלי שלח אותה לפולין. שם הצטרפה לקומונה והיא נאלצה לרחוץ את העורות המדממים שפשטו מן החיות. היא אמרה שזה היה מזעזע והיא נורא נגעלה מזה. את הבגדים שלבשה בשעות העבודה לא לקחה אתה הביתה, אותם השאירה שם. היא הייתה מאוד רגישה. כששאלתי אותה: "יש לך זוג גרביים שאת יכולה להשאיל לי?" היא אמרה: "לא להשאיל, את יכולה להשאיר אותם אצלך." ואם חלילה וחס מישהו לבש את החלוק שלה היא התחילה לצרוח.

אז כבר אי אפשר היה לשלוח כסף. אבל באמצעות הדרכונים השונים שהיו לנו יכולנו להעביר לה 10 מרקים בכל חודש. ההעברות האלה אפשרו לאבא לצבור בפלשתינה כמה מאות דולרים.

בטי ביקרה תחילה בבית הספר של ויצ"ו [5] על מנת ללמוד בישול. הקורס נמשך חצי שנה. בבית שבו עבדה, בית אמו של חיים וייצמן [6], הכירה את בעלה לעתיד, פרץ חיים. הוא היה מהנדס חשמל אצל רוטנברג, חברה גדולה לייצור חשמל בישראל. אביו היה תיאולוג ולבני הזוג לא היו ילדים.

ארנה הייתה השנייה שיצאה לפלשתינה. היא הייתה צעירה ממני בארבע שנים. ארנה בלתה שעות רבות בבית, היא הייתה כבדת ראייה מיום שנולדה ואמא ריחמה עליה. היא הייתה צריכה להשגיח לא לאמץ את העיניים. אמא אמרה: "ארנה נשארת בבית, היא תבשל, היא תנהל את משק הבית. אנחנו יכולנו לעשות עבודות יד, אנחנו יכולנו לרקום, לסרוג ועוד כל מיני דברים, לארנה לא הרשו, היא הייתה צריכה לשמור על העיניים. בברלין היה מועדון נורדאו [ע"ש מקס נורדאו] [7], שם הכירה ארנה את בעלה לעתיד, את היינץ ורנר גולדשטיין. הוא היה גאה מאוד ב'גרמניות' שלו. תמיד נהג לומר 'אצלנו'. גם אחרי שהיגרו לפלשתינה נהג להשוות את הכול: "אצלנו זה היה ככה, אצלנו זה היה ככה..." אנחנו כבר קראנו לו "אצלנו". הוא רצה ללמוד מדעי המדינה, אבל אז עלה היטלר לשלטון, וזה כבר לא התאפשר לו. הוא נסע לצרפת כדי לקבל סרטיפיקט. בצרפת הוא עבד בכרמים.

לארנה הייתה אהבת נעורים, מקס זלינגר. הוא היטיב לנגן בכינור ואחותי נגנה בפסנתר. היה לנו פסנתר בבית והם תמיד ניגנו יחד. אנחנו ממש אהבנו אותו. אבל לאמו היו תכניות אחרות עבורו.

ארנה יצאה לפלשתינה עם היינץ ורנר, אבל הוא לא הצליח למצוא עבודה ועסק בחלוקת עיתונים. אחותי עבדה כעוזרת בית ולימים פתחה בדירתה גן ילדים. הוא עבד בכל עבודה שקיבל. לבני הזוג היו שני ילדים, עליזה ודוד. כשהיינץ ורנר נפטר, ארנה מכרה את הדירה בחיפה. בתה וחתנה הוסיפו לה עוד סכום כסף וקנו עבורה דירה ברעננה, כדי שיוכלו להיות בקרבתה יומיום. היא רק צריכה לחצות את הכביש. וכדי להקל עליה ריהטו את הדירה ברעננה בדיוק כמו שהייתה הדירה בחיפה.

צילי עלתה לפלשתינה יחד עם הורי בשנת 1939. בברלין עבדה צילי בשביל המשרד הארצישראלי (Palestina Amt). היא חרשה את גרמניה במטרה לאתר יהודים עשירים שיתרמו כספים לעליית הנוער. עם בעלה רודי אברהם היא רצתה להגר לפלשתינה אבל במשרד הארצישראלי אמרו: "אנחנו צריכים את הכוחות שלך, אנחנו צריכים את יכולת גיוס הכספים שלך". הייתה לה הופעה מיוחדת: אשה אלגנטית, וגם יפה. תמיד אמרו לה: כשאת תרצי לנסוע לפלשתינה לא תצטרכי להמתין". היא נסעה לכל מקום וגייסה כספים. היא היית מסוגלת לעשות הכול. היא יכלה לכתוב ספרים, לתרגם לארבע שפות והיא הייתה הדוברת של בן גוריון [8]. בארצות הברית היא הייתה קונסולית בממשל אייזנהאואר.[9] שנה וחצי הייתה בניו יורק.

היא הייתה הצעירה בארבע הבנות והיא זכתה להשכלה הטובה ביותר. אנחנו נדרשנו לעשות כל מה שאבא אמר, וצילי יכלה לעשות כל מה שחפצה. אני לא יודעת למה. וזאת למרות שאני הייתי בת הטיפוחים. היא ביקרה בגימנסיה וזכתה לתעודת הבגרות ב-1933, בדיוק כשהנאצים עלו לשלטון. אחר כך היא נסעה לשנה וחצי ללטביה, להכשרה בריגה שם הכירה את רודי אברהם, מי שהיה בעלה הראשון. הוא היה מברלין והיה מתמחה במשרד עורכי דין. היא נישאה לו והשניים יצאו לפלשתינה. הוא נאלץ להתחיל מחדש את לימודיו, שכן בפלשתינה של אותם ימים חל החוק התורכי. אבל קודם היה עליו ללמוד את השפה. צילי הייתה באמריקה והוא נשאר לבדו בפלשתינה. כל אחד חי את חייו, והם התרחקו זו מזה. היא נסעה לשנה וחצי, שנתיים. באמריקה פגשה את יהושע ברנדשטטר, בעלה השני. הוא היה מבוגר ממנה ב-23 שנים. טיפוס בוהמי. קולנוען. הוא הביא את חברי תיאטרון הבימה לארצות הברית, הוא ייצג שחקנים והוא גם צייר. השניים נשארו יחד. הוא נפטר מכשל כלייתי.

 

תקופת הנאצים

 

ב-1938, מיד לאחר ליל הבדולח [10] נעצר אבא וגורש לפולין. הוא הורשה לקחת אתו עשרה מרקים ומזוודה קטנה עם מסמכים. אני זוכרת שנתנו לו את שעון הזהב שלו והשרשרת. היו לנו עוד קרובי משפחה בפולין ואני תמיד הייתי אשת הקשר. אני הייתי נשואה להונגרי ולכן לא פחדתי. השגתי לעצמי אשרת כניסה לפולין. רציתי לנסוע לאבא ולהביא לו כסף. ובדיוק כשחזרתי מן המשרד שהנפיק את הדרכונים באה אמא לעומתי ואמרה לי: "את לא צריכה לנסוע לפולין, אבא קיבל היתר לחזור כדי לאסוף אותי ויחד ניסע לפלשתינה.

כשאבא חזר מפולין, החלו לארוז את הכול. זה היה בדיוק בתקופה שבה בתי הצעירה הייתה צריכה להתחיל לבקר בבית הספר, היא הייתה בת שש. אחיותיי לא הרפו וגם הן קבלו מן האנגלים היתר לעלות לפלשתינה. אבא עזב בלב כבד, כי אני ובני משפחתי נשארנו מאחור. אבא אמר: "אני עושה לכם עוול". הוא לא יכול היה להיפרד. "אני עושה לכם עוול, אני משאיר כאן את ילדתי ואני הולך. והוא הוסיף ואמר: "אני לא אנוח עד שאצליח להביא גם אתכם."

אבא הצליח לחסוך שלוש מאות דולרים. שלושה שטרות של מאה דולרים. ועכשיו היה עליו לארוז את מטלטליו. הארגזים כבר נשלחו. בארגזים היה אפילו הסכו"ם מכסף. החפצים נארזו בבית. הזמנתי ארגז בירה. פקידי המכס שתו לשכרה, והמוביל היהודי ארז, אפילו את פמוטי הכסף שלי, אותם מותר היה לקחת זה היה חוקי. אבל המזל לא האיר לנו פנים ובחצר המכס פתחו את הארגזים. הם ראו את כלי הכסף והוציאו אותם. אבל האורזים היהודיים, להזכירכם גם המוביל היה יהודי, הצליחו לזו לשוב ולארוז אותם. והכבודה יצאה לדרך.

אבל איפה אפשר להחביא את שלוש מאות הדולרים? היו לי לבנים ממשי, חלקים ומחליקים שאותם חיזקו בסרטים ורודים ללוחות עץ, כדי לתת להם צורה. לאמא היה רעיון. היא השיגה חתיכת קרטון, והיה לה בד צבעוני ועליו רקומים ורדים. מהקרטון והבד הצליחה להכין משהו דמוי לוח הלבנים ובתוכו החביאה את הכסף. הלוח לא היה יפה כמו הלוח המקורי, הוא היה קצת קטן יותר. רק הורי ואני ידענו על הכסף. הורי, צילי, הצעירה שבאחיותיי ואני הלכנו לאלכסנדר- פלאץ כדי למסור את המזוודות. אחותי עמדה בצד אחד ואני בצד האחר. פקיד המכס הוציא כל פריט והניח את הפריטים זה לצד זה, גם את לוחות הלבנים. שכן היו במזוודה כמה וכמה לוחות לבנים ולפתע אמר: "אפשר לדעת איפה החבאת את הדולרים שלך?" אבא לא יכול היה להירגע. פעם אחר פעם יצא החוצה לטייל. ואחותי אמרה בחוצפה: "אילו רציתי להבריח דולרים, הייתי מוצאת אפשרות טובה יותר." והוא החזיר את כל הפריטים למזוודה. באותה הזדמנות אמר אבא: "רוזי, מאייה אחת היא שלך." ואת השטר הזה הוא שמר עד שבאתי לביקור ראשון בישראל, אבל את אבא שוב לא זכיתי לראות. אבל עוד נודע לו שיש לי בן. הוא נפטר בשנת 1947; בני נולד ב-1945.

בעלי אמר: "אצלנו בהונגריה שום דבר לא יכול לקרות." שלושה שבועות מיום שפרצה המלחמה צריך היה להאפיל את הדירות, וחילקו כרטיסי מזון. מובן שהיהודים קיבלו פחות. ולנו הוקצבו רק שעות מסוימות ביום. לא יכולנו לקנות במשך כל שעות היום. ואז ארזנו את המזוודות ונסענו לבודפשט, כי כאמור, בעלי טעו שבבודפשט זה לא יקרה. ליתר ביטחון לקחתי אתי את מסמכי ההגירה לפלשתינה של הילדים.

מצאנו דירה קטנה, שני חדרים ומטבח באויפשט. הארגזים מברלין כבר הגיעו. את הרהיטים מכרנו. מכרנו בלית ברירה. חדר השינה שעלה 4,000.000 מרקים נמכר ב-400 מרקים. זה היה אחרי שכבר שלחתי כלי מיטה, וילונות, פמוטי כסף וסכו"ם כסף. לחתונה קיבלתי שמיכות נוצות אווז מתוצרת פולין. אמא הזמינה שם נוצות אווז אמתיות, ואני רציתי גודל מיוחד. המידה הבינונית הייתה מטר וארבעים לשמיכה ואני רציתי מטר וחצי לשמיכה. את השמיכות הכינו בפולין. אבל חלק מן הדברים שלי שלחתי עם אמא לישראל, למקרה שניסע לפלשתינה.

"חכו בהונגריה", כתבו הורי. לפלשתינה אפשר היה לנסוע רק עם סרטיפיקט של בעלי מקצוע נדרשים. אנחנו יכולנו לצאת רק בעזרת סרטיפיקט קפיטליסטים, זה עלה הון תועפות, אלפי לירות שטרלינג. הורי כתבו שהופקד עבורנו כסף בהולנד כדי שנוכל לצאת כקפיטליסטים. אבל לרוע מזלנו הגרמנים פלשו להולנד.

גיסתי נתנה לי את המטבח שלה [ציוד כלים]; היא הייתה אשה עשירה. אחר כך נתנה לי שולחן וכסאות. ובעלי אפילו יכול היה לעבוד. לשם כך נסע לבודפשט שהייתה במרחק עשרים דקות נסיעה בחשמלית. וממול היה בית ספר יהודי לבנות. בהונגריה של אותם ימים לא עונה ליהודים כל רע. הילדות החלו לבקר בבית הספר עוד בברלין. הגדולה כבר סיימה את כתה ד' והקטנה הייתה בכתה א'.

באותה תקופה התגוררו בבודפשט יהודים רבים, נדמה לי שכ-200.000.

 

חמתי לא קיבלה אותי בעין יפה, כי לא הייתי הונגרייה. בנה נישא לגרמניה, זה לא מצא חן בעיניה. אבל חמי גילה אלי חיבה רבה. בהתחלה לא ידעתי אף מילה הונגרית, אחר כך למדתי את השפה. אבל ההונגרים, כמעט כולם ידעו גרמנית. חמותי אפילו כתבה לי מכתבים בגרמנית. לבעלי היה אח שעבד יחד עם אביו במאפייה, גם הוא היה אופה. הוא היה הבן האהוב על אמו. הוא היחיד ששרד את המלחמה, כל האחרים גורשו למחנות ריכוז ונרצחו. אחרי המלחמה נפלה בחלקו ירושה גדולה. וכעבור שנה לא נותר לו דבר, הוא לא ידע לנהל את כספו. הוא אימץ לעצמו שם הונגרי. מהבית קראו להם וייס, גם לי בעצם קוראים וייס. אחרי המלחמה אמרו ילדי, ובייחוד בסי: "ניתן לדברים לנוח על משכבם. משפחה זה משפחה." הוא היה עני, זה היה בתקופת הקומוניזם. הבנות שלי קנו בגדי ילדים בשביל הנכד שלו. אני הרביתי לבקר בבודפשט, אבל לא גרתי אצל גיסי כי הם היו עניים מרודים.

היו לי בבודפשט זוג חברים עשירים. היינו יחד במחנה ושם התיידדנו. קראו לו פרי והוא הוא ייצרן נעליים. היה לו בית מלאכה והוא תפר נעליים אלגנטיות. אני אהבתי את הונגריה. הוא נפטר מסרטן בכבד.   

בעלי יצא לעבודה, הבנות ביקרו בבית הספר, לא הייתה שום בעיה. אבל לא היו לי חברים, רק בני המשפחה. הייתה הבת העשירה, אחותו של בעלי שהיו לה שני בתים וחנות נהדרת. בחגים היא הזמינה אותנו לעתים קרובות לארוחות צהריים. ב-1938 היא המירה את דתה, היא וחברתה שגם היא הייתה עשירה מאוד. לגיסתי היה בן יחיד, שטפן או בהונגרית פִּישְטָה. לחברה הייתה בת. חמי כעס מאוד שבתו התנצרה. ועם ההומור היבש שהיה לו שאל פעם את שתי הנשים: "למה עשיתם את זה?" והחברה של גיסתי אמרה :"כדי שבתה תמצא שידוך טוב יותר." חמי לא נשאר חייב ואמר: "היא יכולה להינשא לגוי שתיין."

בחג המולד הציבה גיסתי עץ אשוח גדול. הייתה לה מבשלת, בחנות היה לה זבן, היא הייתה לבושה בהידור, היו לה מעילי פרווה. כולנו יצאנו לאכול ואנחנו היינו מוזמנים- אני וילדיי היהודיים. ולפתע נשכבה החברה מתחת לעץ האשוח ואמרה: "איזו הרגשה נהדרת לשכב מתחת לעץ האשוח." אני חשבתי שאני מתפוצצת. בתה והבן של גיסתי היו בבוקר עם האומנת בכנסייה. הילדים חזרו הביתה והראו את תמונות הקדושים שקיבלו בכנסייה. הילדים היו בני 10, בגילה של בתי בסי. והקטנה שלי אמרה, זה כל כך יפה להיות נוצרי, והראתה את התמונות לאחותה הקטנה לילי. לילי הייתה בת שש או שבע, ולא הרבתה לדבר. היא עמדה והסתכלה בתמונות. הגדולה ניהלה ויכוח עם האחרים מה טוב יותר להיות יהודי או נוצרי. ולפתע פרצה הקטנה ואמרה: "כן, אבל פה בפנים, הדם שלך יהודי."

בערבים ישבו בעלי וחמי בבית קפה והתבוננו באנשים ששיחקו קלפים. אני הייתי בבית עם הילדים. היה כבר חושך, חמי בא אלי וביקש ממני את המסמכים של מיחי. הוא סיפר שבבית הקפה שבו ישבו היו שוטרי חרש ולמיחי היה רק דרכון. הדרכון הונפק בברלין. זה היה דרכון הונגרי תקף לשנתיים נוספות. הוא הזדהה בעזרת הדרכון. הם טענו שייתכן שהדרכון מזויף ועצרו אותו.

התעודה המעידה על אזרחותו של מיחי נותרה בברלין בשעה שלקח את הדרכון. למחרת לא קרה דבר. זה היה בפורים. יומיים לאחר מכן לילי בתי שכבה במיטה ולא רצתה לקום, היא לא רצתה ללכת לחגיגת הפורים בבית הספר. בסי הייתה בבית הספר ואני גיהצתי במטבח. לפתע דפיקה בדלת ולדירה נכנסו שני גברים. הם שאלו אותי מי אני, הציגו את עצמם כנציגי מחלקת הזרים וביקשו ממני להצטרף אליהם. הם רצו לקחת אותי ואת הבנות. לילי הייתה בבית ושכנה הלכה להביא את בסי מבית הספר. הייתה לי שכנה יהודייה וביקשתי ממנה להודיע למחותני במאפייה מה קרה. לומר להם שעצרו אותנו.

נסענו לשם אבל לא הוצאתי את הדרכון מידי. שכן ידעתי שלבעלי לקחו את הדרכון. לא הצגתי את הדרכון, ולא התכוונתי להציג אותו. ואז הסיעו אותי ואת הילדים בחשמלית למחנה המעצר. שם ראה אותנו בעלי. כשהוא ראה אותי ואת הבנות הוא נתקף בבכי קורע לב. אני ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו: "מיחי, העיקר שאנחנו ביחד."

גרנו בצריפים שהוקמו לצד בית הכנסת. בלוויית בלש יכולתי ללכת לדירה שלנו, להביא לבנים ואפילו שמיכת פוך בשביל הילדות, כדי שיוכלו לישון טוב יותר. בצריפים היו גם מיטות קומתיים. אני ישנתי למטה והבנות למעלה. הייתה הפרדה בין נשים וגברים. ביום שמרו עלינו בלשים, בלילה שוטרים. היינו שם כ-40 או 50 איש. שם היינו שלושה או ארבעה שבועות ואחר כך שלחו אותנו לפרובינציה, למחנות הסגורים שעל גבול צ'כיה. הבניינים היו פעם בתי מכס. אנשי הקהילה היהודית באו אלינו ודאגו לנו. השומרים היו הונגרים.

היתרי היציאה בשביל הבנות עוד היו אתי. באמצעות בן דודי בארגנטינה ובעזרת הצלב האדום שמרתי על קשר מכתבים עם משפחתי בפלשתינה. גיסי בפלשתינה כתב לי שאשלח את הבנות. הם ידאגו לבנות כאילו הן בנותיהן. הם צדקו כי בפלשתינה אפשר היה לדאוג לביטחונן.

הקהילה היהודית בבודפשט ארגנה את היציאה שלהן. גיסתי דאגה שהבנות תופענה ברשימה ותקבלנה את היתרי היציאה לפלשתינה. הבנות קיבלו דרכונים של חסרי נתינות. לילי לא רצתה. כשהן נסעו היא הייתה בת שמונה, בסי בת אחת עשרה. לבסוף שתיהן הסכימו. אבל הקטנה סיפרה לי שהגדולה הפליאה בה את מכותיה כדי שתומר כן. המכות הצילו את חייה. הרשו לי ללוות את הבנות עד בודפשט. בעלי שהיה במחנה הגברים הורשה ללוות אותן רק עד תחנת האוטובוס. שם נפרד מהן. הבנות ראו את אביהן בפעם האחרונה בחייהן, בפעם האחרונה.

התחנה הראשונה הייתה תחנת הרכבת. ברכבת נסענו לבודפשט. איש הבולשת בא לאסוף אותנו וליווה אותנו. לילי עמדה ליד החלון והדמעות זלגו מעיניה. ברכבת נסעו עד בולגריה, ומשם באנייה לתורכיה. את הדרך מתורכיה לפלשתינה עשו באוטובוס דרך סוריה. הורי קיבלו את פניהן בפלשתינה. להורים הייתה כבר דירה יפה והם קלטו את הבנות.

בתעודת הפטירה של בעלי כתוב: דום לב. מאוחר יותר סיפרו לי שהוא מת מטיפוס הבהרות. הוא נשלח לעבודה לרוסיה, לקייב. הם נאלצו לחפור ולגלות מוקשים. אותי שחררו ממחנה המעצר והדירה הקטנה עוד הייתה ברשותי. עבדתי אצל עורך דין ובכל שמונה ימים היה עלי להתייצב בתחנת המשטרה. הוכרתי כאלמנה של עובד מגויס וזכיתי לתעודת אלמנה.

המחותנים שלי כבר גרו בבית של גיסתי, שכאמור היו לה שני בתים. היא לקחה אליה את ההורים, אחות אחת עם ילדה ועוד אחות רווקה. הגיעה שנת 1944. אייכמן בא לבודפשט על מנת להשליט 'סדר'. עם תעודת האלמנה הירוקה שלי הייתי חופשיה, ורק נדרשתי להתייצב בכל שבוע. בעלי כאמור נפטר, והיו לזה גם יתרונות. רציתי לדעת מה שלום המשפחה של בעלי, לא רציתי להתנתק מהם. נסעתי לבקר אותם בחשמלית. זה היה ביום שבו אייכמן היה בבודפשט. ה-21 או ה-22 במרץ, את התאריך אני זוכרת עד עצם היום הזה. ירדתי מן החשמלית ועצרו אותי.

הובלתי לבית שבו היו 400 איש בקירוב, כולם יהודים. נעלו אותנו ואיש לא ידע מה עומד לקרות. דחסו אותנו לתוך משאיות, ואז נסענו ונסענו ונסענו. פתאום הורדנו ומצאנו את עצמנו בחצר גדולה. אני הסתכלתי סביבי ולפתע ראיתי חבורה של שבויים, גברים ואנחנו היינו כ-400 נשים. באמצע הייתה משאבת מים, שתינו קצת מים מכף היד. עמדנו ועמדנו וכבר החשיך. ואז קראו לנשים להיכנס לבניין. שם ישב קצין ורשם את שמותינו לפי סדר האלפבית. עם W אני הייתי בין האחרונות. אנחנו עוד עמדנו בחוץ ואיש לא ידע מה צפוי לנו.

לבסוף הגיע תורנו. נכנסו, בחדר ישב גבר, יפה תואר. אני לא יודעת האם הוא היה שוטר, היו לו מדים ירקרקים. הגיע תורי ואני הנחתי על השולחן את תעודת הפטירה של בעלי, ואמרתי לו: "אני לא דוברת הונגרית." הוא הסתכל עלי, הסתכל בתעודת הפטירה, שוב הסתכלי עלי ושאל בגרמנית: "את יהודייה?" עניתי שכן. משהו אחר לו יכולתי לומר והוא שוב בחן אותי. ואז הוא שאל אותי לאן היו מועדות פני. ואני אמרתי שהייתי בדרכי לבקר את המחותנים שלי, נעצרתי והובלתי לכאן. ועדיין לא הצגתי את הדרכון שלי. משם הובלנו לאולם ענק ושוב היינו 400 נשים בקירוב. זה היה בית המעצר של בודפשט, בסמוך לתחנת הרכבת קלטי. היה לילה ונעלו את הדלתות מאחורינו ובאותו לילה כבר הפציצו את בודפשט. ביום הפציצו האמריקאים והאנגלים ובלילה הרוסים; ישבנו וראינו את הכדורים הזוהרים שהרוסים המטירו לפני ההפצצה. הנשים התפללו שהפצצה הבאה תיפול עלינו. אנחנו פחדנו מן הגרוע מכול, הגרוע בכלל. ארבעה ימים היינו שם; הגענו ביום שלישי וביום שישי שוחררנו. הם לא ידעו מה לעשות בנו. הגברים גורשו, את זה ידענו. אבל הם לא ידעו מה לעשות ב-400 הנשים. לא היו להם רכבות, זה היה מזלנו.

פחדתי ללכת לחדר, שהרי כששוחררתי נדרשתי למסור את כתובתי. אבל הייתה לנו בבודפשט חברה וינאית, אלמנה שהייתה נשואה להונגרי. הוא היה נוצרי והייתה לה בת בת חמש עשרה, סוזי. הלכתי אליה ברגל. היא פתחה לי את הדלת ופקחה זוג עיניים: "רזי את בחיים?" מה היה עלי לומר. פתחתי את הדלת ובחדר ישב אלפרד רוזנשטיין, מי שלימים יהיה בעלי השני. הוא וחבר. הכרתי אותו ממחנה המעצר. עד לאותו רגע לא היה בינינו כל קשר, הוא ראה אותי, חיבק ואמר: "רזי אף אחד כבר לא מפריד בינינו!"

בעלי אלפרד רוזנשטיין נולד בווינה ב-17 באפריל 1898 כילד החמישי לזיסי (Süsie) וביילה רוזנשטיין לבית בינשטוק שנולדה ברוהטין (Rohatyn) שבגליציה. זיסי צאצא לשל"ה הקדוש – רבי ישעיהו הלוי הורביץ ממבשרי החסידות, היה חייט או סוחר טקסטיל שנפטר ב-1926. ביילה נפטרה בלונדון ב-1945.

ששה אחים ואחיות היו לאלפרד: מוריץ, פרנציסקה, סמואל, יוזף, צילי והדי.

מוריץ רוזנשטיין, או כפי שכונה מוּר, היה כימאי ושותף לבית זיקוק לנפט בווינה. בשעת מסע עסקים ללונדון הופתע על ידי האנשלוס ולפיכך נשאר בעיר. הוא נפטר בשנות ה-50 של המאה שעברה ומעולם לא שב לווינה. בתו חני מתגוררת בתל אביב, בנו נהרג במלחמת העולם ה-2. להני שתי בנות בוגרות.

פרנציסקה וֵסֶלִי לבית רוזנשטיין, נמלטה מווינה ליוגוסלביה. עם מסמכים מזויפים חיה בסלובניה. כאנשי מיליציית אוסטאשה (Ustascha) [13] דפקו על דלתה התאבדה. אלה בעצם רק ביקשו לשאול לגבי הדרך.

סמואל רוזנשטיין ורעייתו ברחו להולנד עם שתי בנותיהם.

הוא ובני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים.

יוזף רוזנשטיין היה סוכן ביטוח. גם הוא ברח ליוגוסלביה ונרצח על ידי אנשי אוסטאשה.

צילי הצליחה להגר לאוסטרליה דרך לונדון. היא נפטרה בשנת 1962. בתה פרלי נסאו (Fairlie Nassau) ילידת 1945 חיה במלבורן ולה שתי בנות בוגרות.

הדי פאהמר (Hedi Pahmer) לבית רוזנשטיין נישאה להונגרי והלכה בעקבותיו לבודפשט. השניים גורשו למחנה הריכוז ברגן בלזן ושרדו. לאחר המלחמה הגרה גם היא לאוסטרליה.

בנה של רוזה, צבי בר דוד או בשמו הקודם גיאורג רוזנשטיין מספר על אביו: "משפחת אבי התגוררה ברובע השלישי בווינה, באונטרן וייסגרברלנדה (Untern Wießgerberlände) הוא ביקר בבית הספר העממי ובבית הספר התיכון. ב-1916 גויס לצבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית [14] והיה תותחן בחזית איטליה. בתום מלחמת העולם הראשונה עבד אצל אחיו מוריץ, שיחק כדורגל בקבוצת הכח וינה [15] ובילה שעות רבות עם חברים בבתי קפה. עד לבריחה להונגריה התגורר עם אמו, ואומרים שהיה הבן האהוב והמפונק. בתחילת השהות בהונגריה היה במחנה מעצר ולאחר פלישת גרמניה חי במסתור. במחנה התיידד עם בעלה הראשון של אמא. לאחר מותו של זה התקרבו השניים וכך באתי אני לעולם.

ב-1948 חזר אלפרד עם אמא, שאותה נשא לאשה ב-1947, ואתי לווינה. תחילה קיבלנו חדר בדירה באזור שהיה תחת שלטון רוסי. טיפין טיפין השתלטנו על הדירה כולה. במידה מועטה של הצלחה ניסה אבא להתקיים כסוכן נוסע. המצב הכלכלי השתפר רק לאחר שהחלו לקבל שילומים. אלפרד נפטר ב-1961 מסרטן בכבד.

את מי שלימים יהיה בעלי השני הכרתי במחנה. הוא היה גבר שרמנטי והנשים השתגעו עליו. תחילה בעלי עבר להתגורר אתי. ולא רק הוא, אליו הצטרף חבר, ואחר כך הגיעה גם אחיינית שלי מהונגריה. חברה ציידה אותה בתעודת לידה של נערה נוצרייה ובעזרתה הצליחה לברוח. יולה הייתה בחורה יפהפייה. חבר נוצרי של מחותני ידע את כתובתי בבודפשט. והיא באה אליי. בעלי חלק את יצועו עם חברו, והיא ישנה אתי במיטה אחת.

לימים היגרה יולה לאמריקה. היא הכירה אלמן שאשתו ובנם הקטן נספו. הוא התאהב בה ויחד נסעו לאיטליה. מרומא שלחה לי גלויה ובה כתבה שהם התחתנו ויחד יהגרו לאמריקה. נולדו לה ארבעה ילדים שתי בנות ושני בנים.

היה לנו מכר משותף שהיה אתנו במחנה, יהודי מיוגוסלביה. חודשים אחדים קודם לכן קנה לעצמו מסמכים מזויפים. במראהו נראה כמו עשרה יהודים. הוא שיחד את אב הבית של אחת הווילות ואנחנו, תשעה אנשים בחדר אחד, יכולנו להסתתר מפני הגירושים ההמוניים. האיש קיבל כסף, אותו אפשר היה לשחד. בסוף כשהכול כבר הסתיים, כשכבר רקדנו ברחובות, יצאו מן הווילה הסמוכה כ-60 איש, שאב הבית הסתיר במרתף הפחמים ובכל מקום, תמורת כסף ותכשיטים. לכן אני טוענת שבבודפשט אפשר היה להשיג הכול תמורת כסף.

 

הבחנתי שאני בהיריון. ואמרתי לעצמי או שיבוא הקץ עליי ועל הילד או שעלי לעשות משהו. ובעלי אמר: "את לא עושה כלום. אם נשרוד גם הילד ישרוד." הוא לא הרשה לי ואני בכל זאת הלכתי לרופא שהיה בגטו והוא אמר לי: "אני לא עושה שום דבר. את רוצה למות מזיהום?" לא היו לא מכשירים, שום כלום. ובעלי אמר: "לא בא בחשבון שתעשי משהו, אנחנו נינשא." בננו גיאורג נולד בבודפשט ב-27 ביוני 1945. עד שהתחתנו זה לקח עוד די הרבה זמן, גיאורג היה כבר בן שנה וחצי.

שכבנו בחדר מכורבלים במעילים, בחלונות לא היו זגוגיות ולפתע שמעתי קול קורא במגפון: "כאן הצבא הרוסי. בודפשט מחכה. אנחנו נשחרר אתכם. בודפשט מכותרת בגבעות, הרוסים נדרשו לימים רבים עד שהצליחו לחצות את הגבעות. "היעזרו בסבלונות, אנחנו נשחרר אתכם." בשלוש שפות, בגרמנית, בהונגרית וברוסית.  ואנחנו חיכינו. וביום בהיר אחד, יום ראשון, ניצבתי מאחורי החלון, במקום שלטה דממת מוות וראיתי רוסי עם כובע פרווה ומקלע חוצה את הגינה. הסתובבתי ואמרתי: "יש כאן רוסי" ומישהו רץ לגינה וחיבק את הרוסי. וכשהאיש חזר, קראו לו שטיינר, לא היה לו שעון. אבל הוא אמר: "אין דבר!"

חברתי הסתתרה במקום אחר. היא הייתה צ'כית והסתתרה במרתף פחם. היא תמיד אמרה: "לסוס הרוסי הראשון שיבוא לקראתי, אנשק את התחת.

 

אחרי המלחמה

אחרי השחרור שוטטתי ברחובות בודפשט, נעמדתי על ידי גדר בית הכנסת וראיתי איך הרוסים קוברים את האנשים שמתו בגטו. ניצולים הורשו להוציא את הגופות של יקיריהם ולקבור אותם באופן אישי. טוני קרטיס [16], שחקן הקולנוע שהוא יהודי ממוצא הונגרי, הציב במקום פסל של עץ ערבי נחל [עץ החיים] מבהיק ביופיו. על עלי העץ אפשר לחרוט את שמות הנספים בגטו.

אני נשארתי בהונגריה, אמרתי שאחזור לווינה רק אחרי שתהיה לנו דירה משלנו. ובעלי אמר שגם אין אוכל, אין בשר או להבדיל רק בשר חזיר. בהונגריה היה לי טוב. אמרתי: "אני אהיה מוכנה לעזוב, כשתהייה לי דירה משלי וכשיהיה מספיק אוכל." והוא נדד בין וינה לבודפשט ותמיד זה היה 'עוד לא, עוד לא'.

לאחיותיו הייתה לפני המלחמה מסעדה  שנקראה גריל אָם פטר אבל זו נלקחה מהן בתהליך האריזציה. בעלי רצה להגיש בקשה לקבלת שילומים, ולקבל בחזרה את הרכוש. המקום היה למעשה של אחותו הבכורה שנספתה. היא הקימה את המקום בשביל האחים והאחיות שלה שהיגרו לאחר מכן לאוסטרליה. הם שמסרו את המקום לידי הנאצים. הם קיבלו אישור שעבור המסעדה קיבלו 5000 מרקים, אישור שבעזרתו יכלו לצאת באופן לגאלי לאנגליה. אחת האחיות נישאה למישהו שאתו הגרה לאוסטרליה. אחות אחרת גורשה למחנה הריכוז ברגן ברלזן, היא סבלה מפציעה קשה אך שרדה. אחרי המלחמה היה עליה ללמוד מחדש ללכת. גם היא הגרה לאוסטרליה.

בעלי הגיש תביעה בבית המשפט, אז היו בתי משפט לענייני שילומים. ובכל ישיבה של בית המשפט ישבו רק שני שופטים. האשה הארית שקבלה את המסעדה נפטרה. בנה המשיך לנהל את המקום. בישיבה הראשונה הציעו לבעלי פיצויים בסך 35.000 שילינגים. עו"ד פיק, מי שלימים היה נשיא הקהילה היהודית ייצג אותנו במשפט. הוא היה חבר ללימודים של בעלי.  בישיבה השנייה הוצעו 65.000 שילינגים. אז אמר עורך הדין לבעלי: "אם הוא הסכים לתת 65.000 הוא ייתן יותר". בישיבה השלישית נכחו שלושה שופטים. שניים טענו שיש להחזיר את העסק. בעלי כלל לא רצה את הכסף, הוא רצה את העסק, הוא רצה בסיס קיום בשבילנו. השופט השלישי טען שאי אפשר לשלול את הפרנסה מן הצעיר שמפעיל את העסק שכן לא אין יד ורגל בתהליך האריזיציה. זאת הייתה אז הגישה השלטת. הצעיר קיבל לידיו את העסק, משום ששלושת השופטים לא היו תמימי דעים. בעלי לא קיבל אף פרוטה בתמורה למקום.  

לבעלי היה אישור שהוא נרדף מטעמי גזע. וינה הייתה מחולקת בין בנות הברית. ראש העיר ברובע שבו התגוררנו היה קומוניסטי, ובעזרת האישור קיבל בעלי קיבל את הדירה. בעצם לא רציתי לנסוע לאוסטריה, רציתי לנסוע לילדי והורי בישראל. אבל בעלי אמר שבמקצועו לא יוכל להתקיים בישראל. הוא היה איש עסקים ועבד בשביל חברת דלק גדולה של אחיו. הוא היה נציג מסחרי לתחום זה, זה לא היה מקצוע שאתו אפשר היה להתקיים בישראל. כדי להיות עצמאי היה צריך כסף. ומה היה עליו לעשות בגילו? כאמור הוא היה גדול ממני בעשר שנים, לא ממש צעיר. הוא רצה לחזור לאוסטריה כדי להגיש בקשה לשילומים, לקבל כסף על מנת שנוכל להגר לישראל.

אני נשארתי בווינה כי לא רציתי שילדיי או קרובי משפחתי ייאלצו לפרנס אותי. ב-1949 יחד עם בני נסעתי בפעם הראשונה לישראל. אז עוד נסעו באניה. כשקיבל בעלי את תשלום הפיצויים הראשון, 16.000 שילינגים אמר: "סעי לראות את ילדייך." בשביל שנינו הכסף לא הספיק.

הפלגתי חמישה ימים באניה. זה היה יפה. אמי עוד הייתה בחיים. הייתה לה דירת שניים וחצי חדרים יפה בתל אביב. לאחותי הייתה דירה יפהפייה ליד הים, ברחוב הירקון. לימים בנו באזור בתי מלון שהסתירו את הים.

בתי בסי כבר הייתה נשואה למר אהרוני והיה לה תינוק בן חמישה חודשים. היא נישאה בגיל 18 במהלך שירותה הצבאי בצה"ל. מאוחר יותר עבדה עשר שנים בעירייה וטיפלה בזקנים.

לילי שנישאה למר דריל באה לווינה לשנה. היא הייתה בת 18, זה היה ב-1951. בישראל ביקרה בבית הספר, אבל היא כמובן ידעה גרמנית. אמי מעולם לא הצליחה ללמוד עברית. את אבא כבר לא הספקתי לראות, זה היה נורא. לילי רצתה להיות מורה לילדים מוגבלים, לשם כך ביקרה בבית ספר בווינה.

בני עלה לישראל אחרי שעמד בבחינות הבגרות. זה היה זמן קצר לאחר שבעלי נפטר [1961] הוא חי בקיבוץ ולמד פסיכולוגיה. בישראל שינה את שמו לצבי בר דוד. הוא נישא לאילנה שגם משפחת אמא הגיעה מברלין, מ'שוינן-פירטל' (Scheunenviertel ) ולבני הזוג נולדו שתי בנות ובן. בגלל מחלת שרירים שבה לקה הבן [הנכד], בני אשתו בתו הצעירה נעמי ואופיר בן השלוש העתיקו את מגוריהם לווינה. הבת הבכורה נגה חיה בישראל ועובדת כאחות. נכדי סיים השנה את בבחינות הבגרות וזכה לציונים גבוהים וכיום הוא לומד באוניברסיטה הטכנית של ווינה.

לא הייתה לי סימפטיה לאוסטרים. תמיד ראיתי בהם נאצים. מתישהו בתחילת שנות החמישים הייתי חודשיים בישראל. כשחזרתי לווינה והלכתי לקנות לחם במאפייה שלי, שאלה אותי אשתו של האופה: "גברת רוזנשטיין איפה הייתה כל כך הרבה זמן?" ואני כמובן אמרתי בישראל. והיא פקחה עליי זוג עיניים ואמרה: "את יהודייה?, אבל את לא נראית?" ואני לא נשארתי חייבת: "למה גברת שוברט? יש לי קרניים על הראש?" והיא כמובן המשיכה: "חלילה וחס, לא. לא אמרתי כלום. היה לנו ספק אחד יהודי-הקמח וגם הוא היה אדם הגון." זה היה בתחילת שנות החמישים. זה לא ממש השתנה במהלך השנים. היידר (Haider) [17] ושטדלר (  (Stadler[אוולד, חבר מפלגת ה-  FPÖמספקים לנו לא מעט הזדמנויות לחשוב על זה. וגם אם רוצים לשכוח, אי אפשר. שוב ושוב אנחנו חוטפים.

בגרמניה לא חשתי באנטישמיות. בבית המלאכה של אבא התבדחתי והתלוצצתי עם העובדים הנוצרים. רבים ידעו את החגים שלנו. אחרי המלחמה בעדיפות ראשונה הייתי חוזרת לברלין. אני חושבת שבעלי היה שמח להצטרף אלי. אבל זה היה בלתי אפשרי. ואז הוא חלה ועולמנו חרב. הוא חלה בסרטן. הוא נפטר ב-1961, בן 63.

אני כבר לא רציתי להינשא מחדש. הציעו לי ומישהו אפילו התקשר, זה היה חבר של בעלי. זה היה בדיוק שנתיים אחרי שבעלי נפטר, לקראת חג המולד,  בני משפחתי גרו כאן והילדים עוד היו קטנים. זה לא עניין אותי. היו לי רק שני גברים בחיי, ואני יודעת ששניהם אהבו אותי. לא שדכו לי אותם, פשוט הכרתי אותם, כמו שאני. בעלי הראשון חיזר אחרי במשך שנה שלמה.

הייתי עם אחותי בברלין, עוד כשהעיר הייתה מחולקת למזרח ולמערב. היה לנו מכר שהתגורר בחלק המערבי של העיר, מישהו שהכרנו מנעורינו, סאלי בנם של השכנים, ורצינו לנסוע למזרח, לחלק של העיר שבו נולדנו. צריך היה להמיר 25 מרקים למרקים של מזרח גרמניה. והוא אמר: "לא, חלילה וחס, מי יודע מה יקרה לכן, אולי יעשו לכם צרות." והוא הצליח להניא אותנו מרצוננו. לימים הייתי עם נכדתי בברלין המזרחית. לא הלכתי לבקר בבית שבו גרנו, את זה לא יכולתי.

 

מילון מונחים

[1]        שומרי שבת: מקורם בכת שומרי השבת שהשתייכה במאה ה-16 לכנסייה האוניטרית של טרנסילבניה ובמחצית הראשונה של המאה ה-17 אימצה לעצמה רבים ממנהגי היהדות. בתנ"ך ראו אנשיה את כתבי הקודש שלהם. את יום ראשון, היום המקודש לנוצרים המירו ביום השבת. המחאה נגד ה'דת החדשה' הייתה חריפה, בעיקר מחוגי הכנסייה הקאתולית.

 

[2]        השומר הצעיר: תנועת הנוער הציונית הראשונה, הוקמה ב-1916 בווינה על ידי איחוד שתי תנועות נוער יהודיות. ההגירה לפלשתינה והקמת קיבוצים היו היעדים המרכזיים שהציבה לעצמה התנועה. ב-1936 הקימו הקבוצות הפועלות בפלשתינה את מפלגת הליגה הסוציאליסטית שב-1948 הייתה יחד עם אחדות העבודה למפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת).

 

[3]        הבוּנד : הבונד נוסד ב-1897 בכינוס בווילנה על ידי איחוד האגודות הסוציאליסטיות היהודיות, בסמיכות זמנים להתכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. הודות לפעילות הנמרצת של חבריו, עד מהרה זכה הבונד לפרסום ולהצלחה בייחוד בליטא, בפולין וברוסיה. תחת שלטונו של סטאלין התפרקו קבוצות הבונדיסטים וחלק מן החברים הצטרפו לשורות המפלגה הקומוניסטית, המפלגה המותרת היחידה. לבונד הפולני שרשאי היה להמשיך בפעילותו הייתה השפעה ניכרת על האיגודים המקצועיים והפעילות התרבותית במדינה ואפילו רכש לעצמו תפקיד מרכזי בחיים הפוליטיים בפולין. הבונדיסטים תמכו בקיום אוטונומיה לאומית-תרבותית ולחמו להכרת שפת היידיש כשפה לאומית.

 

[4]        המשרד הארצישראלי: הזרוע המבצעת של הסוכנות היהודית בגרמניה שעסקה אך ורק בהגירה של האוכלוסייה היהודית לפלשתינה. המשרד דאג להשגת האשרות ולאמצעי התחבורה של המהגרים. אחרי ליל הבדולח בנובמבר  1938 הוחמרו אמצעי הפיקוח על פעילות המשרד, אבל הוא המשיך לעבוד באופן עצמאי עד 1941.

 

[5]        ויצ"ו: או WIZO קיצור Womens International Zionist Organization , ארגון בינלאומי של נשים יהודיות.

 

[6]        חיים וייצמן (1952-1874): מדען נשיא ההסתדרות הציונית העולמית והנשיא הראשון של מדינת ישראל. נולד ברוסיה הלבנה; ב-1892 יצא לגרמניה ולמד כימיה באוניברסיטאות של דרמשטט וברלין; ב-1901 התמנה לפרופסור באוניברסיטת ג'נבה ושלוש שנים לאחר מכן זכה למשרת הוראה באוניברסיטת מנצ'סטר ועקר לבריטניה. הוא תמך ברעיונו של הרצל לשיתוף היהודים בקונגרס הציוני הראשון; בקונגרס השמיני שהתקיים ב-1907 התקבלה הצעתו בדבר 'ציונות סינתטית' – שילוב הפעילות פוליטית בהתיישבות המעשית בפלשתינה. ב-1920 נבחר לשמש כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית משרה בה כיהן עד 1931. מ-1946-1935 שימש בתקופת נשיאות שנייה. כעבור שלוש שנים נבחר על ידי האסיפה המכוננת לנשיאה הראשון של מדינת ישראל. למרות שסבל ממחלה קשה נבחר ב-1951 לתקופת כהונה שנייה; שנה לאחר מכן נפטר בביתו ברחובות.

 

[7]        מקס נורדאו: (בשמו המקורי שמעון מקסימיליאן זידפלד) [1923-1849]: שותף לכינון ההסתדרות הציונית העולמית, הוגה דעות, סופר, נואם ורופא. ב-1895 התוודע נורדאו לרעיון הקמת המדינה היהודית שהגה תיאודור הרצל, אימץ אותו בהתלהבות ושימש כמשנה לנשיא ונשיא של קונגרסים ציוניים רבים. נורדאו היה חסיד הציונות המדינית וחשב שיש להביא לארץ ישראל רבים מיהודי הגולה, כדי לזכות- גם בדרך זו – בעצמאות פוליטית. רעיון שנדחה על ידי מנהיגים ציוניים אחרים בטענה שאינו מציאותי. מקס נורדאו נפטר בפריז בשנת 1923; עצמותיו הועלו ארצה ב-1926 והובאו לקבורה בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב.

 

[8]        דוד בן גוריון (בשמו המקורי דוד גרין) [1973-1886]: פוליטיקאי וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. נולד בפלונסק שבפולין וב-1906 עלה לארץ ישראל. מ-1910 עבד יחד עם יצחק בן צבי [נשיאה השני של מדינת ישראל] כעורך העיתון של תא פועלי ציון, האחדות.
ב-1912 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת קושטא, משם סולק במרץ 1915 ויצא לניו יורק. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה שותף לייסוד ההסתדרות הכללית של העובדים והיה למזכירה הראשון. מ-1930עד 1963 היה יושב ראש מפלגת מפא"י [מפלגת פועלי ארץ ישראל]. ב-1948 הכריז על עצמאות ישראל ועמד בראש ממשלתה עד 1953. לאחר מכן שימש כשר הבטחון. היה לו חלק נכבד בנצחון ישראל על מדינות ערב בשתי המלחמות הראשונות שניהל צה"ל. בין השנים 1963-1955 שב לכהן כראש ממשלת ישראל. ב-1970 פרש מן הפוליטיקה וקבע את מגוריו בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. בן גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973.

 

[9]        דווייט, דיויד איזנהאואר [1969-1860]: גנרל אמריקאי, מדינאי והנשיא ה-34 של ארה"ב. במהלך מלחמת העולם השנייה היה מפקד אדריכל ומפקד פלישת בעלות הברית לאירופה והמפקד העליון של כוחות בעלות-הברית המערביות ביבשת. מלונדון ניהל ופיקד על הכוחות הפעילים באפריקה ובאירופה. ב-7 במאי 1945, במפקדה של איזנהאואר חתמה גרמניה על מכתב הכניעה. בתום המלחמה התמנה איזנהאואר לרמטכ"ל של צבא ארה"ב ובין השנים 1952-1950 שימש גם כמפקד העליון של כוחות נאט"ו. ב-1952 זכה בבחירות לנשיאות ארה"ב. ב-1953 הצליח להשיג הפסקת אש במלחמת קוריאה וב-1956, יחד עם ברית המועצות להביא לסיום מבצע סיני. באותה שנה נבחר לתקופת נשיאות נוספת בארה"ב וב-1961 העביר את השלטון לג'ון פ. קנדי ופרש לחווה שלו בגטיסבורג. איזנהאואר נפטר ב-28 במרץ 1969 בוושינגטון.

 

[10]      ליל הבדולח או פוגרום נובמבר: כינוי לפוגרום הספונטני שנערך ברחבי גרמניה ביוזמת ובהוראת גבלס בלילה שבין ה-8 ל-9 בנובמבר 1938. במהלך ליל הבדולח נרצחו 91 יהודים, כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה ו-7000 חנויות יהודיות הועלו באש, ניזוקו ונבזזו, יהודים הותקפו בבתיהם, הושפלו, נעצרו ונרצחו.

 

[11]      אוטו אדולף אייכמן [1962-1906]: אס. אס. אובר-שטורמבנפיהרר (Obersturmbannführer), מי שעמד בראש ארגון גירוש היהודים מגרמניה והארצות הכבושות על ידה. אחרי האנשלוס של אוסטריה ב-1938, הקים בווינה את הלשכה המרכזית להגירת היהודית שבאמצעותה כפה את גירוש יהודי אוסטריה. ב-1941 היה אייכמן אחראי לארגון הגירוש של יהודי גרמניה וארצות הכיבוש ואחד האחראים לרצח ששת מיליון היהודים. ב-1960 נתפס על ידי סוכני המוסד הישראלי בארגנטינה והובא למשפט באשמת ביצוע פשעים נגד העם היהודי. נגזר עליו גזר דין מוות והוא הוצא להורג בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1962.

 

[12]      אנשלוס: סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני. זמן קצר לאחר התפטרות הקנצלר האוסטרי שושניג (Schuschnigg) ב-11 במרץ 1938 תפסו הנאצים את כל המשרדים החשובים. ב-12 במרץ פלשו גדודי גרמניה לאוסטריה. למחרת ב-13 אושר האנשלוס במשאל עם והאיחוד המחודש בין אוסטריה לגרמניה היה מהלכה למעשה.

 

[13]      אוסטאשה (Ustascha): תנועה לאומנית קרואטית, שהוקמה ב-1929 על ידי אנטה איוון פאווליץ'  (Ivan Pavelic) נגד הריכוזיות של סרביה ולמען עצמאות קרואטיה. באפריל 1941, לאחר הקמת המדינה הקרואטית העצמאית, בחסות גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית הפעילו חברי הארגון טרור עקוב מדם ברחבי המדינה. אחרי קריסת קרואטיה ב-1945 יצא פאווליץ' לגלות. השנאה האצורה לאוסטאשה הובילה למעשי נקם של הצ'טיניקים הסרבים עוד במהלך מלחמת האזרחים בשנות ה-90.

 

[14]      צבא K.U.K [הצבא הקיסרי והמלכותי]: קיצור שבא להצביע על פי רוב על הצבא האוסטרו-הונגרי, שהיה מורכב מלאומים שונים, ערב רב של כלי נשק ואינטרסים.

 

[15]      הכוח: הכוח וינה הייתה אגודת ספורט יהודית שנוסדה בשנת 1909. השם העברי בא לסמל את אופייה של האגודה. לפרסום רב זכתה קבוצת הכדורגל של האגודה שזכתה באליפות אוסטריה ב-1925. באגודה היו חברים גם מתאבקים, שחיינים, שחקני כדור-מים שזכו בתארים אולימפיים עבור אוסטריה.

            אחרי האנשלוס ב-1938 הולאמו מגרשי האגודה ואולמות הספורט שלה ונאסר על קיומה.

 

[16]      טוני קרטיס (נולד כברנרד שוורץ): שחקן קולנוע אמריקני ממוצא יהודי הונגרי.

 

[17]      ירג היידר: פוליטיקאי אוסטרי שבכינוס המפלגה בספטמבר 1986 באינסברוק הדיח את יושב הראש של מפלגת ה-FPÖ [המפלגה האוסטרית העצמאית] נורברט שטגר. ב-1989 יחד עם קולות ה-ÖVP היה למושל מדינת המחוז קורינתיה. כעבור שלוש שנים סולק מתפקידו בעקבות הצהרה בדבר מדיניות התעסוקה היסודית ברייך השלישי. ב-1993 ארגן משאל עם בנושא הזרים שנחל מפלה כבדה. בבחירות למועצה הלאומית של 1999, לראשונה מאז  כינונה הייתה  ה-FÖP למפלגה השנייה בגודלה באוסטריה. 

 

Country: 
City: 
Vienna

Interview details

Interviewee: Rosa Rosenstein
Interviewer:
Tanja Eckstein
Month of interview:
July
Year of interview:
2002
Vienna, Austria

KEY PERSON

Rosa Rosenstein
Year of birth:
1907
City of birth:
Berlin
Country name at time of birth:
Germany
Year of death:
2005
City of death:
Vienna
Country of death:
Austria
Died:
after WW II
Occupation
before WW II:
Accountant
after WW II:
Housewife
Family names
  • Previous family name: 
    Braw
    Year of changing: 
    1929
    Reason for changing: 
    Marriage
  • Previous family name: 
    Weisz
    Year of changing: 
    1947
    Reason for changing: 
    Remarriage

More photos from this country

Lea Merenyi, her younger brother Istvan and younger sister Zsuzsa
Ladislav Porjes interviewing Walter Ulbricht

Read more biographies from this country

glqxz9283 sfy39587stf02 mnesdcuix8
glqxz9283 sfy39587stf03 mnesdcuix8