ארנה גולדמן

Tel Aviv, Israel

 

תאריך הריאיון: אוגוסט 2010

המראיינת: טניה אקשטיין

 

באוגוסט 2010 לאחר היעדרות של 10 שנים שוב נחתי בנמל התעופה של תל אביב על סיפון מטוס אל על. בינתיים זהו נמל תעופה חדש, ובכל זאת שום דבר לא זר לי. להפך, תל אביב משרה ביטחון ונוחות שלא ידעתי עד כה. למחרת, יום חם של חודש אוגוסט, עשיתי את דרכי לרמת חן, אזור מגורים משופע בבתים צמודי קרקע ווילות. הודות למיקום המצוין, בסמיכות לפרק הלאומי ולקו מספר 4, רמת חן הייתה לאזור מגורים מבוקש ויקר. ברח' האלוף דוד 185 נמצא בית האבות של יוצאי גרמניה שבו מתגוררת ארנה גולדמן זה שנים רבות. יש לה דירה קטנה יפה בקומת הקרקע המשקיפה לגינה יפה עם עצים, שיחים וקקטוסים ענקיים. דיברתי עם הגברת גולדמן פעמים אחדות בטלפון עוד לפני שעזבתי את וינה והיא ציפתה לי ושמחה לבואי ולשיחה. פניה לא העידו על גילה, 92, ומבחינת המבטא והאינטונציה, וודאי אפשר לחשוב אותה לגרמניה. רק לעתים רחוקות היא משבצת מילה בעברית, כמו למשל 'נכון?'. בטלפון דברנו כמכרות ותיקות והרבינו לצחוק, אבל דברים ומאורעות רבים בחייה הגברת גולדמן לא זכרה או לא רצתה לזכור.

לפני המלחמה

את סבתא מצד אמא לא הכרתי. קראו לה אווה (או חוה בשמה היהודי) ראפ (Rapp). כשנולדתי היא כבר לא הייתה בחיים. שמי העברי חוה, על שם סבתי.

לסבי מצד אמי קראו מיכאל ראפ. גרנו בפרנקפורט באותו בית, אשנהיימר אנלגה (Eschenheimer Anlage) 30. בתים ניצבו משני הצדדים והרחוב נקרא אשנהיימר אנלגה. הרחוב החל באשנהיימר טורם (Turm  ובעברית מגדל) שהוא סמל למבנה הישן ביותר בעיר פרנקפורט. הבית שבו התגוררנו כולנו היה שייך לסבי. בית בן שלוש קומות. בקומה הראשונה גרה משפחה של רופא, סבא גר בקומה האמצעית ואנחנו גרנו מעל לקומה השנייה. היו גם דירות מתחת לגג, שם התגוררו המשרתים.

סבא היה איש מוצק וגבה קומה. אומרים שהיה אדם ידוע מאוד בפרנקפורט. סיפרו לי שהיה לו עסק ליבוא קפה. עד למיתון שפרץ ב-1923 הוא היה אדם מאוד אמיד. אחר כך הפסיד הרבה כסף, אבל בדיעבד אני חושבת שהוא חי לא רע בכלל. הייתה לו טבחית ומנהלת משק בית בדירה בת שבעה החדרים.

כשאני הכרתי אותו הוא כבר לא עשה דבר. הוא ישב בבית אצל שולחן הכתיבה שלו ובכל בוקר קרא את העיתון וכתב מכתבים. זה הזיכרון היחיד שיש לי ממנו.

סבא היה איש דתי. הוא שמר על כשרות ובשבת לא נסע. הוא חגג את כל החגים והלך בקביעות לבית הכנסת. אבי וסבי תמיד הלכו יחד לבית הכנסת. אבל בשביל המשרתים הלא יהודיים שלו קנה סבא עץ אשוח לחג המולד, תלה עליו מתנות והדליק נרות. את זה אני זוכרת, את זה ראיתי. הייתי ילדה ומראות כאלה הם תמיד יפים. אבל למעט עניין העץ לא ציינו את החגים הנוצריים.

סופו של סבא היה רע ומר. הוא לא הצליח לעזוב את גרמניה. אחיי, אמי ואני הצלחנו לצאת. הוא נאלץ לעזוב את ביתו והתגורר באיזה מלון יהודי. כשהמלון נלקח מבעליו היהודיים ואלה גורשו, משפחה נוצרית בפרנקפורט הסתירה אותו. אני לא יודעת מתי הוא נפטר, אבל אני יודעת שהוא היה במחנה ריכוז. הוא היה לבד, לא עם בני משפחתו.

לסבא וסבתא היו ארבעה ילדים. אמי רוזה, שתמיד קראו לה רוזי ושלושה בנים. כל הילדים נולדו בפרנקפורט. יוליוס יונאס ראפ (Julius Jonas) נולד ב-1879, ארנסט יודה וילהלם (Ernst Juda Wilhelm) ב-1880 ודניאל מיכאל ב-1882. דניאל מיכאל נפטר בגיל שנתיים.

אמי רוזה נולדה ב-28 באפריל 1885.

ארנסט נפטר ב-1918 כתוצאה מן השפעת הספרדית שפרצה אחרי מלחמת העולם הראשונה. הייתה אז מגפה. כמובן שלא הכרתי את ארנסט. יש לי 'תפילה' (במובן אילן יוחסין) שסבא נתן לאמא בשנת 1937 לפני שברחה לפלשתינה. הוא היה סוחר בבורסה ואדם מאוד אמיד. הוא התגורר בברלין ברובע וילמרסדורף ( (Wilmersdorfברחוב פאולסבורנר ((Paulsborner 83a. הוא היה נשוי בנישואים שניים לאנה בנון (Benon). היה להם בן יחיד גינתר. הדוד יוליוס ברח מברלין והצליח להגיע לדרום צרפת. שם תפסו אותו. ממחנה המעבר גורס (Gurs) [1] גורש למחנה ההשמדה מאיידנק [4] ושם נרצח. הבן גינתר ברח לדרום אמריקה. את זה אני יודעת. אחרי המלחמה ביקר גינתר פעם אחת את אחי בירושלים, אבל אני לא הייתי נוכחת.

גם לדירה שלנו היו שבעה חדרים ומרפסת בחזית, כמו לדירה של סבא. היה לנו חדר אוכל, חדר -גברים – חדר גברים, זה נשמע לי היום כל כך מגוחך – חדר אורחים, חדר שינה בשביל הורי, שני חדרים בשביל אחיי וחדר בשבילי. בחזית הבית הייתה גינה קטנה. דשא עם מזרקה קטנה.

הבית של סבי עדיין קיים. אבל אחרי המלחמה עשו הו שינויים. אני כבר לא זוכרת בדיוק מתי הייתי בפרנקפורט, אולי לפני עשרים שנה. הוזמנתי על ידי עיריית פרנקפורט ובאותה הזדמנות גם ביקרתי בבית. הוא קצת גבה, הוסיפו עוד קומה אבל חוץ מזה הוא נראה כמו שזכרתי. אבל לא נכנסתי לבית, אני כבר לא מכירה אף אחד, מה הייתי אמורה לומר להם? מטופש, לא כן?

ההורים של אבא היו מוורמס [גרמניה], שם משפחתם היה גוגנהיים. מעולם לא זכיתי להכיר אותם למרות שהגיעו לשיבה טובה. אני לא יודעת למה לא הכרתי אותם, הם מעולם לא באו לביקור. הורי נסעו אליהם, את זה אני יודעת. אותי לא לקחו, אני הייתי ילדה קטנה, ובאותם ימים הנסיעה מפרנקפורט לוורמס הייתה נסיעה ארוכה.

לאבי תיאודור היו חמש אחיות: ג'ינה, אליס, סופי, קלרה ואמה, הוא היה הבן היחיד. דודה קלרה ודודה אמה גרו בברלין. דודה ג'ינה גרה עם ביתה וחתנה בבאד הומבורג, היה להם שם בית חרושת קטן והדודות אליס וסופי התגוררו בפרנקפורט.

אני זוכרת שכאשר הדודות מברלין והדודה מבאד הומבורג באו להתארח בפרנקפורט הן תמיד התגוררו במלון פרנקפורטר הוף. הכרתי את כל הדודות אבל לא היה לי קשר הדוק אתן, בשבילי הן היו נשים זקנות. הדודה ג'ינה שרדה את מחנה הריכוז ברגן בלזן [3] ונפטרה שנים אחדות לאחר השחרור בהולנד. דודה קלרה ובני ביתה ברחו לאמריקה וניצלו. הדודות האחרות נספו בשואה.

אני לא יודעת איפה הורי הכירו, אבל כמו שהיה נהוג באותם ימים, זה היה שידוך. אז עוד לא היו תנועות נוער, שבהן הצעירים יכלו להיפגש. הורי נישאו ב-1903 או ב-1904.

אבא היה סוחר תבואה. את העסק קיבל מדי אביו. היו לו שלושה או ארבעה עובדים במשרד. אני זוכרת שכילדה ביקרתי אותו במשרד. במשרד לא היו מכונות כתיבה, רק ספרים גדולים וקסתות דיו ובהן דיו. אז עוד כתבו בכתב זיטרלין. אלוהים אדירים זה היה ממש מזמן!

אבא יצא בבוקר מן הבית וחזר לארוחת הצהריים. המשרד היה בקרבת הבית, אפשר היה ללכת ברגל. בתום ארוחת הצהריים שב אל החנות, ולקראת שבע בערב בא הביתה.

בבית שמרנו על מטבח כשר. בפרנקפורט לא היו הרבה קצבים כשרים, למרות שבעיר התגוררו יהודים רבים. אבל באותם ימים פרנקפורט עוד לא הייתה כרך וגם לא הייתה עיר יפה כמו היום. בכל ליל שבת הייתה קבלת שבת. את האוכל בישלו בבוקר ובערב רק חיממו אותו. בבית בפרנקפורט תמיד הדלקנו נרות חנוכה וביום הכיפורים אבא היה כל היום בבית הכנסת. אמא לא נשארה בבית הכנסת כל היום אבל היא צמה עד הערב. אחיי כלל לא הלכו לבית הכנסת. הם היו יהודים טובים, אבל הם לא היו דתיים.

לימים חגגתי את השבת גם עם בני משפחתי. ראינו בזה ערב יפה. גם חנוכה חגגנו בבית. הדלקנו נרות ותמיד היו מתנות בשביל הילדים. זה לא קשור לדתיות, אנחנו ראינו בזה משהו נעים ויפה. חגגנו את ראש השנה, יום כיפור ופסח. את ליל הסדר ערך בעלי, הוא עשה את זה ברצון ועשה זאת טוב, ותמיד הזמנו חברים וילדים רבים. תמיד היו סביב שולחן הסדר חמישה עשר או אחד עשר איש. תמיד הכנו את הכול בדייקנות ומאוד שמחנו לקראת אותם ערבים. אני לא יודעת מתי לראשונה ראיתי את הכותל המערבי. אני רק יודעת שהוא הותיר בי רושם עז.

אחי הבכור קרל היה מבוגר ממני ב-12 שנים, הוא נולד ב-12 בינואר 1906. פאול היה גדול ממני ב-7 שנים והוא נולד ב-18 באפריל 1910. אני נולדתי ב-22 בדצמבר 1917 בפרנקפורט, בבית הוריי. אז הנשים עוד ילדו בבית ולא בבתי חולים. "נכדתי האהובה ארנה גוגנהיים נולדה בלילה שבין ה-21 ל-22 בדצמבר 1917", כך כתב סבי בספר היוחסין של המשפחה.

אמא הייתה אשה גדולה, חסונה ובלונדינית. היא הייתה אשה טובה וחביבה. כשהייתי קטנה היא הרבתה לנשק אותי, אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות נוצר בינינו  ריחוק מסוים. אני חושבת שזוהי דרכו של עולם. אבא היה מטורף עליי, אחרי שני בנים בת קטנה – זוהי תמיד סיבה בשביל הורים להיות מאושרים. מה היו היחסים בין אחי ובין אבי אני לא יודעת. אבא רצה שאחי הגדול קרל ייכנס לעסק. אבל קרל לא הסכים בשום אופן, תודה לאל! קרל לא היה סוחר, הוא היה טיפוס אינטלקטואלי.

לעתים קרובות אמרה אמא, אני עוד שומעת את קולה: "האחים שלך ממש מפנקים אותך!" היו לי יחסים נפלאים עם אחיי. הם באמת מאוד פינקו אותי. קרל למד רפואה בכמה וכמה אוניברסיטאות – פרנקפורט, מינכן, ברלין, ותמיד כשחזר הביתה הזמין אותי לקקאו או שוקו בקפה לאומר (Laumer) בבוקנהיימר לנד-שטראסה (Bockenheimer Landstraße) 67. זה היה משהו יוצא דופן. אז עוד לא היו בפרנקפורט בתי קפה רבים, וקפה לאומר שקיים עד היום, היה בית קפה מפורסם. אז שלא כמו היום לא הרבו לשבת בבתי קפה. הייתי עוד ילדה והייתי מאוד גאה שאחי הזמין אותי להתלוות אליו לבית קפה.

הייתה לנו משרתת יהודייה ומבשלת נוצרייה. וכשהיינו קטנים הייתה גם אומנת. בשנים האחרונות, עד 1929 נותרו רק המשרתת והמבשלת. גם המשרתת היהודייה גרה אצלנו בבית, אבל לא בדירה שלנו כי אם בחדר בעליית הגג. המשרתת היהודייה הלכה אתי לטייל, או יצאה אתי לפארק. היא לא הייתה מבוגרת ממני בהרבה, היא הייתה עוד צעירה מאוד. אני יודעת שהיא הצליחה לברוח לאמריקה.

בתיאטרון ביקרו הורי רק לעתים רחוקות אבל לפעמים הם הלכו לקונצרטים ותדיר היו אצלנו אורחים, רק חברים ומכרים יהודיים. כנערה הייתה אמא בפנימייה לבנות יהודיות, שם למדו קצת ניהול משק בית. מאותם ימים שמרה על חוג חברות שאתן בלתה שעות ארוכות. בבוקר נדברה אתן טלפונית ואחר כך הן יצאו לטייל. אני זוכרת שבוקר אחד היא יצאה אתי ל-פלמן גרטן (גן הדקלים) והתלוותה אלינו גם חברה שלה. אבא עבד כל היום. בערב קרא לכל היותר את העיתון.

עד 1929 היו הימים הטובים, אז החל המשבר הכלכלי. אחרי 1929, אני הייתי בת שתים עשרה, המשבר שינה את חיינו מן היסוד. העסק כבר לא הלך. בשלב ראשון הפכנו את דירת שבעת החדרים לשתי דירות שלושה חדרים, ועד היום, ועברו כבר עשרות שנים, אני מעריצה את אמא שהצליחה להתמודד עם זה. היא הייתה מאוד מציאותית.

יחד עם חברותיי ביקרתי בבית ספר יהודי. היו בפרנקפורט שני בתי ספר יהודיים. אני הלכתי לבית הספר שמשון-רפאל-הירש שנקרא על שם הרב הירש. בית הספר הירש היה דתי יותר מבין השניים. בחוגים שלנו היה נהוג שבארבע השנים הראשונות של בית הספר העממי שולחים את הילדים לבית ספר יהודי ולאחר מכן לבית ספר נוצרי, כדי שילמדו הרבה ככל האפשר. אבל בזמני זה כבר היה אחרת, זה כבר היה בתקופת הנאצים. אני כבר לא הלכתי לבית ספר אחר. עשר שנים חבשתי את ספסל הלימודים בבית הספר שמשון-רפאל-הירש. בבית הספר היו כמובן שיעורי דת שלא ממש ענינו אותי. אני אהבתי לימודי שפה, אבל לא הייתי תלמידה טובה. לא אהבתי ללמוד. למרות שאחי קרל לימד בפרנקפורט עברית, כל עוד היה בבית, אני לא למדתי עברית.

הביתה חזרתי באחת בצהריים. המשרתת הגישה את הארוחה וכולנו יחד אכלנו ארוחת צהריים. אחרי ארוחת הצהריים אמא הלכה קצת לנוח, או ישבה לצדי ועזרה לי בהכנת שיעורי הבית. כשיצאתי לרחוב שיחקתי עם חברותיי היקלקרייס (Hickelkreis) [בעברית קלאס]. עם גיר מציירים על המדרכה כל מני צורות הנדסיות וברגל אחת מדלגים ממרובע אחד למשנהו. רכבתי הרבה באופניים. היו לי אופניים יפים שקיבלתי במתנה מהוריי, הם היו הרולס רויס שלי. אני כבר לא זוכרת בת כמה הייתי כשקיבלתי אותן. לכולם היו אז אופניים. לבית הספר לא רכבתי באופניים, הלכתי ברגל. בית הספר היה במרחק של כעשרים דקות הליכה. אחרי הצהריים רכבתי באופניים יחד עם חברותיי.

בעבר התלבשו אחרת. אני תמיד הייתי לבושה למשעי, עם מעיל וכובע.

הלכתי גם לשיעורי ריקוד [ריקודים סלוניים]. לנשף הריקודים הראשון שלי קיבלתי שמלת נשף יפהפייה מטפטה בצבע תכלת. את השמלה תפרו במיוחד בשבילי. יש צילומים שאחי צילם ובהם אני יושבת בשמלת הנשף בחדר הגברים.

אחיי, ולימים גם אני היינו חברים בתנועת הנוער הציונית, תכלת לבן (Blau-Weiß).

אותה תנועת נוער הייתה אחת מן האגודות הציונית המפורסמות באותם ימים. לא הלכנו לבתי קפה, לא הלכנו למסעדות לאכול, את זה לא עשינו. יצאנו לטיולים, שרנו והרבינו לדבר על ארץ ישראל. אף פעם לא השתעממתי, כי תמיד היינו יחד. באופניים רכבנו ליער העירוני של פרנקפורט, ויחד יצאנו למחנות בחופשת שבועות, בקיץ ובחורף. אני עדיין שומרת על צילומים מאותם ימים. נפגשנו כמה וכמה פעמים בשבוע, גם אחרי שהיטלר עלה לשלטון. ב-1933 היינו במחנה שבועות בדרניגהיים ((Dörnigheim, על הגדה הימנית של הנהר מיין, קרוב מאוד לפרנקפורט. ישנו באוהלים או באכסניות נוער ובישלנו על אש מדורה. הלכנו לשחות וטיילנו. במחנה קיץ היינו בשוויץ. התקופה במחנות הייתה יפה מאוד. אני כבר לא זוכרת כמה זמן נמשך המחנה, אבל ודאי לא למעלה משבוע. את אחת החברות שלי מאז, פגשתי גם כאן, היא חיה בישראל בקיבוץ. לפעמים דיברתי אתה. אלוהים אדירים זה היה כל כך מזמן.

אחי פאול היה גבר יפה תואר. הוא עישן מקטרת, זה היה אז באופנה. הוא הקדים לצאת להולנד. הוא סיים עשר שנות לימוד ואין לי מושג מה הוא עשה אחר כך. בהולנד היה לנו דוד, אחיין של סבא, קראו לו קרל ראפ. לדוד הזה היה בית חרושת לצבעים בדלפט. בית חרושת מצליח ובעקבות עליית היטלר לשלטון פאול נסע לדלפט ומן הדוד למד את הפן המסחרי.

לעתים קרובות נסענו יחד לביקור בהולנד, הורי, סבא ואני. לפעמים נסעתי רק עם סבא. ביקרנו אצל אחי בדלפט וגם נסענו להאג ולקאטוויק (Katwijk) שלחוף הים הצפוני. שם בילינו את החופשה וגם ביקרנו אצל אחי ואצל קרובי המשפחה של סבא. השהות בהולנד תמיד הייתה ממושכת. נדמה לי שזה היה שבועיים או שלושה שבועות, אבל לכל הפחות עשרה ימים. ב-1933 עוד הייתה לי חופשה מבית הספר. באותה חופשה נסעתי עם סבא ודודה פלורה, אחיינית של סבא שניהלה לו את משק הבית, להולנד. ב-1934 התגוררנו אצל אחי, קיבלנו חדר בדירה שלו. לפאול הייתה בדלפט דירה פרימיטיבית, אני חושבת שאז הכול היה פרימיטיבי. 

 

 

עליית הנאצים לשלטון והחיים בפלשתינה

 

בהולנד הייתה לפאול חברה, קראו לה רגינה פרנקל. גם היא הייתה מפרנקפורט. אני הייתי מיודדת אתה בפרנקפורט, וגם הורי היו מיודדים עם הוריה. משסיים פאול את לימודי המסחר, משפחת פרנקל קלטה אותו בחברת בוטוניה, חברת לייצור ולמסחר בכפתורים. כל המשפחה עזבה את פרנקפורט במועד. באותם ימים חשבו שבהולנד יוכלו לשבת לבטח. כשפלשו הגרמנים להולנד נשקפה להם סכנה גדולה. אלה היו ימים נוראיים. משפחת פרנקל הצליחה לברוח לאנגליה ואחי וחברתו רגינה קיבלו אשרות כניסה לקובה. אחי הכיר מישהו בשווייץ שסידר לו את האשרות לקובה כשהיטלר פלש להולנד. בלי האשרות הם כבר לא היו יכולים לצאת מהולנד. בדרך לקובה הכירה רגינה מישהו אחר ואתו היא נסעה לאמריקה. אחי המשיך לבד לקובה. בקובה היה לו מאוד קשה, החיים באי היו פרימיטיביים וקשים. אבל אחי היה עדיין צעיר ומאושר שהצליח להציל את חייו. אנשים היו אז מוכנים לכל דבר ובלבד שיוכלו לצאת. קשר עם בני המשפחה כמעט שלא היה, זה היה כמעט בלתי אפשרי.

מקובה המשיך פאול לאמריקה. באמריקה התגייס לצבא הולנדי וכך זכה לאזרחות הולנדית ובתום המלחמה חזר להולנד. שם חי ושב לעבוד בעסקיי הכפתורים של משפחת פרנק, הפעם אבל עם הבן. לימים קיבל לידיו את העסק ועשה חייל במעשיו. פאול נישא פעמיים. עם אשתו השנייה יטי, נולדו להם שלושה ילדים: גדעון, מיכאל ומרגלית. אשתו הייתה יפהפייה. אמה הייתה הולנדית ואביה אינדונזי. יחד עם בעלי ביקרנו אותם לעתים קרובות, בפעם הראשונה היינו באמשטרדם בשנת 1958. זאת הייתה הפעם הראשונה שבא יצאנו מישראל. אחי נפטר ב-9 בפברואר 1974. אשתו וילדיו חיים בהולנד עד עצם היום הזה.

קרל ראפ, אחיינו של סבי נרצח בשואה.

אחי קרל היה ציוני נלהב. עד שנת 1933 הצליח לסיים את לימודיו ואפילו שנת התמחות בבית החולים פירחוב ((Virchow בברלין. הוא היה רופא משפחה ומאוחר יותר עבד רק במחקר.

לאחר שסיים את שנת ההתמחות עזב קרל את ברלין ויצא לפלשתינה. הורי הסכימו, הם היו אנשים מודרניים. זה לא היה קל, צריך היה סרטיפיקט מן האנגלים כי פלשתינה הייתה מנדט בריטי. קרל צפה את שעלול לקרות בגרמניה ומפלשתינה לא הפסיק לכתוב להורי: אתם חייבים לבוא, אתם חייבים לבוא! בפלשתינה התיישב בירושלים. הייתה לו חברה מפרנקפורט שאתה היה בתנועת הנוער הציונית, לימים השניים נישאו. אירנה הייתה תחילה בקיבוץ ולאחר שנישאו עברו השניים להתגורר בירושלים. הוא נשאר בירושלים ועבד באוניברסיטה העברית. הוא התמחה במדעי התזונה וזכה לדרגת פרופסור. חייו של קרל היו מוקדשים רק לקריאה ולעבודה. הוא לימד באוניברסיטה העברית וכתב 250 מאמרים מדעיים וספרי לימוד בתחום התזונה. כשביקר אותנו בתל אביב, רמת גן או רמת חן, תמיד הגיע עם ספר ביד. נכנס לדירה שאל מה נשמע וכבר התיישב בכורסה וקרא. בערוב ימיו השתנה, הוא סבל מקשיים בראייה וכבר לא יכול היה לקרוא. ואז גילה עניין רב בשיחה. לקרל היו שלושה ילדים, שני בנים ובת, דוד, אמנון ורות שכבר הלכה לעולמה. היא נהרגה בתאונת דרכים. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. היא ובעלה עשו מסע באמריקה ושם זה קרה.

קרל נפטר בירושלים ב-15 באוקטובר 2002.

את בעלי הכרתי בשנת 1933 בתנועת הנוער הציונית תכלת לבן. קראו לו מרטין, ובשמו העברי משה גולדמן. הוא היה בן עשרים ולי בדיוק מלאו 16. משה היה מדסאו. נדמה לי שאמו הלנה הייתה מווינה ואביו אדולף גולדמן היה בן למשפחה ממזרח אירופה, מפולין. לא הייתה לו השכלה רשמית. את המכתבים אלינו כתבה חמתי. הם היו דתיים, מסורתיים. הם חגגו את החגים ושמרו על כשרות.

חמי היה בן 19 כאשר הגיעה מעיירה קטנה בפולין לגרמניה. לא היה לו כל רכוש. במהלך השנים הצליח להקים בית חרושת גדול למוצרי עור, לרכוש לעצמו בית ומכונית נהוגה בידי נהג. לפני המלחמה אפילו הציג את מוצריו ביריד בלייפציג. מוצרים שלוו בשתי סיסמאות "אם אתה חכם ומצליח, בארנק הכסף תניח" או, "מי שחוסך ועל סדר שומר, על הכסף בארנק לא יוותר". לוטה, הבת הבכורה עבדה יחד עם אביה במפעל.

חמי היה גם ציוני נלהב. לקונגרס הציוני ה-17 שהתקיים בבזל ב-1931 נסע חמי עם משה ואחותו לוטה.

הם הגיעו למקום ושם נשאל חמי האם יש בידיו הזמנה. מובן שלא הייתה לו הזמנה. והוא אמר: "שמי גולדמן ואני מבקש להיכנס עם שני ילדיי" אבל בלי הזמנה הוא לא הורשה להיכנס. אז הלך לאנשי הניקיון לקח מהם בגדי עבודה ומטאטאים, כל השלושה לבשו את בגדי העבודה, כל אחד קיבל ליד מטאטא וכך נכנסו ואפילו זכו למקומות ישיבה טובים.

משה היה מבית טוב, אבל בית שמוצאו במזרח אירופה. ואבי היה נטוע במסורת של יהודי מערב אירופה. אז מסורות מאוד נבדלות זו מזו. יהודי המערב יצאו נגד יהודי המזרח. הם לא היו טובים בשבילם, למרות שהמשפחה התקדמה והצליחה במעשיה, יותר מאתנו. אבל יהודי ממזרח אירופה נשאר יהודי ממזרח אירופה.

לאחיו של חמי הייתה חנות פרוות בדסאו. הוא אשתו ג'ני ושלושת ילדיהם ארנולד, מריאנה וברנרד הצליחו להימלט ב-1939 לאוסטרליה.

בפרנקפורט היה אזור שנקרא אוסטנדה (Ostende), החלק המזרחי של העיר. שם התגוררו הרבה מאוד יהודים עניים. הטובים יותר, המתבוללים גרו יותר במערב העיר. כרגע עולה בדעתי שהיקים התרחקו מן הלא יקים, היהודים שהגיעו לגרמניה ממזרח אירופה. בבית הספר הייתה לי חברה ששמה היה סוניה, שם משפחה אני לא יודעת. היינו מיודדות והיא הזמינה אותי למסיבת יום הולדת ואמא שלי שאלה: הילדה יכולה ללכת לשם? אני מספרת את זה כי זה אופייני לאותם ימים. סוניה הייתה בת למשפחה שבאה ממזרח אירופה. כך זה אז היה.

משה כבר נולד בגרמניה. הוא למד בורסקאות בקרבת פרנקפורט, כי אביו רצה שגם הוא יצטרף לעבודה בבית החרושת. לימים הסתבר שזה היה מיותר, כאן בישראל לא יכול היה לעסוק בזה.

ב-1934 יצא משה לפלשתינה. בין השנים 1934-1933 הרבה לבקר אותי. אבל רוב הזמן היינו יחד בבוּנְד. אחרי הפגישה בתנועה תמיד ליווה אותי הביתה, ואז עמדנו שעות ארוכות בחוץ לפני הבית, ואמא תמיד קראה מחלון האמבטיה: "ארנה, בואי עכשיו הביתה." אני לא יודעת האם הסכימה לעובדה שיש לי חבר, אבל מעולם לא דיברנו על זה. משה גם היה פעמים אחדות אצלנו בבית. בשנה שבא לא היה בפרנקפורט הוא כתב לי לעתים מזומנות. באחת הגלויות ששלח מדסאו כתב:

ארנה יקרה, על דואר איני צריך להודות, כי זה לא הגיע. אבל קודם כל אני מבקש לאחל לך סדר מוצלח. תשאלי מה נשתנה ואל תוכלי יותר מדי קניידלעך. אתמול חזרתי מברלין. דיברתי כמעט עם כל המכרים, שטנר, סרני, ליבנשטיין, שקולניק גיאורג ועוד כהנה וכהנה. סרני נסע אתמול לסדר לרומא. משם יצא לארץ ישראל, יישאר שלושה שבועות ויחזור. בערב ביקרתי בתיאטרון וראיתי את המחזה 'מאה הימים' שכתב מוסוליני [המחזה נכתב על ידי ג'יווואקינו פורצאנו ובניטו מוסוליני ועובד לסרט] עם גוסטב גרינדגנס בתפקיד הגנרל פוש וורנר קראוס בתפקיד נפוליאון, הנאה לשמה, במלוא מובן המילה. השמיעי קול, ובקרוב. עד יום שני אני בדסאו. ברכות ונשיקות

משה

דסאו 29.3.34

משה גם שלח לי מדסאו גלויה עם צלב קרס ושם כתוב: יום חג לאומי 1934. זה היה האחד במאי 1934. ומתחת כתוב: הילחמו במצוקת העבודה, קנו מוצרים גרמניים.

ג'ני באה לפלשתינה רק ב-1934. עם בעלה יוזף ואהל (Wahl) התגוררה בברלין. בנה חנניה נולד ב-1939 בברלין. יוזף עבד בשביל הסוכנות היהודית. הוא נאלץ להיעלם בן לילה משום שחיפשו אחריו. הנאצים רצו לעצור אותו. ובן לילה הוא נעלם וברח אל ההורים של ג'ני בדסאו. ומשם הסתלק מהר למדי לפלשתינה. ג'ני נשארה עם התינוק בברלין. למזלה היא עוד הצליחה לעזוב בזמן. אני עוד זוכרת איך היא הגיעה לארץ כשבזרועותיה התינוק חנניה. בעלי ואני נסענו באוטובוס לחיפה, באנו לאסוף אותה. חנניה היום בן שבעים ואחת. אנחנו עדיין בקשר. הוא גר לא רחוק מכאן.

מאלי הייתה האחות הצעירה של בעלי, היא הייתה בגילי. בפלשתינה נישאה לרוברט זומר. נולדה להם בת יחידה, אילנה שגם היא כבר גמלאית. היא עבדה במשך שנים רבות במרפאת שיניים.

לוטה, האחות הבכורה עלתה עם עליית הנוער כבר ב-1936. היא הייתה עוד ילדה והייתה נשואה ללודוויג איקלהיימר (Ludwig Ickelheimer), גם לודוויג היה מדסאו שם היה חזן אהוד ביותר. בישראל קראו לו יהודה והוא עבד בשביל קרן היסוד. בנם הבכור ראובן נולד באותה שנה שבה נולד בני דניאל, ב-1940, כלומר לפני שבעים שנה. ראובן היה מורה לספורט ולצערנו נפטר לפני שנים אחדות מסרטן. מחר תבוא אלמנתו לבקר אותי. אני ולוטה היינו הרבה יחד, היינו כמו אחיות. יום יום דברנו בטלפון במשך שעות ארוכות. בכל בוקר, דבר ראשון דברנו בטלפון. אני מרבה להיזכר בזה. זה היה ממש נפלא שהיחסים עם משפחת בעלי היו כה הדוקים וכולנו הסתדרנו. הכול עשינו יחד. הם גרו קרוב מאוד אלינו, ברחוב בן יהודה פינת בן גוריון, אז קראו לשדרות בן גוריון שדרות קק"ל. היינו מאוד קרובים זה לזה. יחד יצאנו לטיולים רבים ולפיקניקים. לימים כבר הייתה לנו מכונית. אני לא נהגתי, אבל בעלי. בעלי לא יכול להיות לחיות, ולו יום אחד, בלי המכונית. מכונית הייתה אז הוצאה רצינית. לא היו הרבה מכוניות. אפשר היה לחנות בכל מקום! בכל מקום! והילדים יכלו לשחק בכביש. כשעברנו לרמת חן הכביש לפני הבית עוד לא היה סלול. הילדים שיחקו שם וחזרו הביתה עם נעליים מלוכלכות.

פרנקפורט הייתה לי בית, אבל בשנה האחרונה, לפני שהיגרתי לפלשתינה כבר היו המצעדים הנאציים. הגפנו את התריסים כי פחדנו. לזה אפשר לקרוא חיים?

למדתי תכשיטנות. זה לא היה מקצוע נדרש בפלשתינה. אבל הייתי מוכשרת לזה ואמא תמכה בי.

אמא הכירה מישהו שהיה מעין אמן והוא הכיר לנו את קורט יובסט ((Jobst. ב-1934 למדתי במשך תשעה חודשים בסדנה שלו למתכות אצילות. יובסט היה אמן אמיתי ולמדתי ממנו הרבה. הוא לא היה יהודי, אבל אז כל החניכים היו יהודים. היינו שלוש בנות יהודיות שלמדו אצלו. לשלושתנו היה קשר הדוק למשפחה. ב-1934 אפילו ערכנו אצלו מסיבת גן.

ב-1935 הכנו בסדנה עבודת אמייל של גאו הסן נסאו (Gau Hessen Nassau), נדמה לי שזה היה בשביל העיר פרנקפורט. יובסט ואשתו היו אנשים נהדרים. הוא לא רצה לחיות בגרמניה הנאצית ועזב את ארצו.

אחר כך התחלתי ללמוד בבית הספר לאמנויות בפרנקפורט, נדמה לי במיינצר לנד-שטראסה (Mainzer Landstraße). באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, השנה הייתה 1935, התפלאנו שהבוסים לא נתנו לנו עבודה. לפני שהלכנו הביתה נאמר לנו שנאסר עלינו לבוא למחרת, שנאסר עליהם ללמד יהודים.

אבא חשב שהיטלר זוהי תופעה חולפת. כך חשבו רבים מיהודי גרמניה, היטלר יחלוף במהרה. נורא ואיום כשאני רק חושבת על זה. סבי ואבי ראו את עצמם כאזרחי גרמניה: לי לא יקרה כלום! זו הייתה השקפת עולמם. סבא למשל תמיד הלך לשחות בנהר מיין. הייתה שם בריכת שחיה. באחד הימים היה שם שלט: הכניסה ליהודים אסורה. ואז אמרה לו אמי:

"אבא אתה כבר לא יכול ללכת לשם, לא ראית שעל השלט כתוב, הכניסה ליהודים אסורה?"

והוא: "הם לא מתכוונים אלי." הוא לא יכול היה להבין שזה גם חל עליו. את השיחה הזאת אני זוכרת לפרטי פרטים.

מאוד אהבתי את אבא. הוא נפטר ב-1935 ממחלת לב. אז אי אפשר היה לעשות הרבה. היום הטיפול שונה מזה שהיה לפני ששים שנה.

אני זוכרת איך ישבתי ליד השולחן, לא יכולתי לאכול ובכיתי. ושנה או שנתיים לאחר מכן אמרתי: "איזה מזל, אבא שלי נפטר בבית."

ואז נותרנו לבד, אמא, סבא ואני, אבא נפטר ושני אחי כבר לא היו בגרמניה. היה לנו שרת שהתגורר בדירה בעליית הגג. מה שאני עומדת לספר אופייני לאותם ימים. לשרת הייתה בת, בת גילי. היא כמובן ביקרה בבית ספר נוצרי, אבל כילדים לעתים קרובות שחקנו יחד לפני הבית. באחד הימים, נדמה לי שזה היה ב-1935,נפגשנו ברחוב. היא הפנתה את ראשה ולא בירכה אותי לשלום. ככה זה היה. זה היה החינוך של תנועת הנוער הנאצית, אבל גם הוריה היו נאצים. זה מאוד כאב לי, מוזר אני עדיין מרבה לחשוב על זה.

ואז החליטה אמא שגם אנחנו חייבים לעזוב, וגם משום שאחי שב וכתב: "אתם חייבים לבוא מהר ככל האפשר". תודה לאל שהוא כבר היה בפלשתינה ותודה לאל שהוא כתב את זה.

הואיל והייתי חברה בתנועת הנוער תכלת לבן ושם הרבנו לטייל ולשוחח על פלשתינה, על הקיבוצים ועל דברים אחרים בפלשתינה, בשבילי זה היה מובן מאליו שאנחנו נוסעים לפלשתינה. זה היה לא רק מובן מאליו, זאת הייתה המטרה.

אמא קיבלה סרטיפיקט באמצעות אחי ואני בזכות זה שנרשמתי לאקדמיה לאמנויות בצלאל בירושלים. היה ברור לנו שאת גרמניה אנחנו עוזבים לתמיד. רבים מן החברים והחברות של אמא כבר עזבו. רק מעטים עוד נשארו. באותם ימים הכול התפרק וחוסל. לא היה לנו מושג מה צפוי להתרחש בגרמניה. על בשרנו חווינו אנטישמיות קשה, אבל לא יכולנו לצפות מה עוד יבוא. איש לא יכול היה לשער מה יקרה למרות שהיטלר נשא נאומים מלאי הסתה נגד היהודים. בפרנקפורט התנוססו דגלים נאציים, ראיתי אותם בכל מקום. צמרמורת תוקפת אותי גם כשאני חושבת על זה היום!

לפני שיצאתי לחיות בפלשתינה, בקיץ 1936 קיבלתי אשרת תייר ובאתי לארץ לביקור של שלושה חודשים. רציתי לבקר את חברי משה וחשבתי שאולי כבר אוכל להישאר. אבל בתום שלושת החודשים האנגלים לא האריכו לי את האשרה. נאלצתי לשוב.

באותה נסיעה, אחי בא לאסוף אותי בנמל חיפה. הנסיעה מחיפה לירושלים ברכבת נמשכה יום שלם. בקרון שלנו ישבו ערבים. הם הציעו לי תאנים ופרות אחרים. לא רציתי לקחת אבל אחי אמר לי שעליי לקחת, שאסור לי לדחות אותם. קודם לכן לא הכרתי ערבים, בגלל הלבוש שלהם הם נראו לי מאוד זרים, אבל הם היו ידידותיים.

אני כבר לא זוכרת איזה רושם של הארץ הותיר בי הביקור. ידעתי שאני נמצאת ביבשת אחרת. לא היה כל דמיון למה שהכרתי עד כה, אבל הייתי מוכנה לזה. הצמחייה לא ממש עניינה אותי, אותי עניינו החיים בעיר. היה לי כאן אח, היה לי חבר, שום דבר לא הפריע לי, הייתי צעירה, לא היו לי בעיות. גרתי אצל אחי בירושלים. אין כל דמיון בין ירושלים של אז לירושלים של היום. הכול היה פרימיטיבי. זה לא זעזע אותי. הייתי אצל אחי ובעלי לעתיד, הייתי בת עשרים, לא הייתה שום סיבה לבעיה. בגיל מבוגר יותר, ארבעים, חמישים, ההסתגלות קשה יותר. אבל בגיל עשרים? לאחי הייתה דירת שני חדרים. לימים גם אמא הצטרפה לדירה, גם אני גרתי שם לפני שנישאתי וגיסתי אירנה שהייתה בהיריון עם ילדה הראשון וחלק מן הזמן גם אביה. כולנו התגוררנו שם בדירת שני החדרים, וזה הסתדר. זה אפילו לא היה נורא.

לגיסתי היה רק ארון בגדים קטן שניצב בפרוזדור ושם תליתי שלוש שמלות שלי, את האחרות השארתי במזוודה. ככה זה היה אבל זה לא הפריע לי וגם לא הייתי אומללה. אמא עוד הייתה בפרנקפורט. למשה עוד לא הייתה דירה. הוא גר אצל חבר מחוץ לעיר ועבד בחקלאות. זה היה במושבה פרדס חנה בקרבת חדרה. החיים בפלשתינה מצאו חן בעיני אבל נאלצתי לחזור לפרנקפורט.

אמא ואני החלנו לארוז את חפצינו. חיסלנו את משק הבית, אז עוד אפשר היה לקחת ארגזים גדולים. עד היום יש לי חפצים מן הבית בפרנקפורט. רהיטים לא לקחנו אתנו, אבל דברים קטנים. רצינו גם לקחת שטיחים אבל אחי כתב לנו: "אל תביאו שטיחים, את זה לא צריך כאן." אז הכול היה עוד פרימיטיבי, שטיחים קנינו רק מאוחר יותר. אבל תמיד הצטערתי שלא הבאנו אתנו את השטיחים.

אמא הייתה הראשונה לקבל את הסרטיפיקט, שלי הגיע מעט מאוחר יותר. את הסרטיפיקט צריך היה לנצל עד מועד מסוים, שאם לא כן תוקפו היה פג ולפיכך נסעה אמא בלעדיי. אחרי שאמא עזבה היה לי חדר בעליית הגג. את הדירה שלנו כבר חיסלנו. הייתי לבד שבועיים או שלושה. אני כבר לא זוכרת איך הרגשתי באותם ימים, ואני כבר לא יודעת מה אז עשיתי. ואז סוף סוף קיבלתי הודעה בדואר מהסוכנות היהודית שאני יכולה לבוא לקבל את הסרטיפיקט. הייתה לי רק מזוודה אחת עם בגדים, לא יותר מזה.

תחילה נסעתי ברכבת לשווייץ. בבאזל הייתה לי בת דודה, מעט מבוגרת ממני ונשואה, ובן דוד. מאוחר יותר הם נסעו לאמריקה. אצלם נשארתי כמה ימים ואז המשכתי בדרכי לאיטליה. באיטליה עליתי לאנייה.

הפעם הייתה האנייה לחיפה עמוסה באנשים. אני לא אוהבת לנסוע באניה. היא מטלטלת ואני מקבלת מחלת ים. נדמה לי שחלקתי את התא עם שתיים או שלוש בנות.

כשסוף סוף הגעתי שוב בא אחי לקבל את פניי. אמי הייתה בירושלים. גם משה לא חיכה לי בחיפה, אבל התראינו למחרת. למחרת נסעתי אליו עם מונית שירות. משה שכר חדר אצל משפחה יקית. וכשהגעתי העמידה לו המשפחה מיטה בחדר האורחים כדי שלא נישן יחד.

בקיץ 1937 עזבתי את פרנקפורט לתמיד ובגן של מלון קטן ברחוב הירקון בתל אביב נישאתי ב-24 בדצמבר 1937. המלון כבר לא קיים. זאת הייתה חתונה קטנה בחוג המשפחה: אמא, אחי קרל ורעייתו אירנה, אביה של גיסתי, דודה אחת וחמי, אחותה של חמתי, לוטה אחות בעלי בלוויית בעלה יהודה איקלהיימר, שתמיד קראנו לו איקל וחברים מתנועת הנוער שגם הם הצליחו לברוח לפלשתינה.

חמי הגיע לחתונה בתל אביב מדסאו, וכשביקש לחזור אחרי החתונה אמרו לו בעלי ואיקל: "אתה לא חוזר!", אבל הוא בכל זאת נסע. אבל לא לגרמניה כי אם לצ'כוסלובקיה. משם התקשר טלפונית לחמתי ואמר לה להניח את הכולל ולבוא מיד. בחופזה רבה חיסלה חמתי את כל מה שיכלה לחסל ויצאה במהירות רבה. השניים מעולם לא שבו לגרמניה.

עד עצם היום הזה מפליאה אותי העובדה שכולנו היינו כאן ואיש לא נותר בגרמניה. זה היה נדיר שהמשפחה הצליחה להישאר יחד, ותודה לאל אני הצלחתי לעזוב במועד, אבל הזיכרונות עדיין טריים מאוד, כאילו שזה קרה רק אתמול. ככל שאני מזדקנת הזיכרונות ערים יותר, זה הולך ומחמיר.

לחמי כבר לא היה כוח לבנות לעצמו קיום חדש. אבל באמצעות ארגונים יהודיים הוא הצליח להעביר קצת כסף מגרמניה. יחד עם יהודי יוצא מצרים הוא קנה בית גדול בפתח תקווה, וחמי טיפל בענייני הבית. מצבם הכלכלי של הורי בעלי לא היה טוב עד שהחלו השילומים מגרמניה לקראת סוף שנות החמישים ובשנות השישים. חמי קיבל אז קצת כסף. הוא לא קיבל סכומים גדולים בתמורה לבית החרושת הגדול שנאלץ להותיר מאחוריו, אבל לפחות משהו. ואז המצב השתפר. ב-1964 חגגו חמי וחמתי את חתונת היהלום - שישים שנות נישואים. החגיגה הייתה גדולה. חמי נפטר בתל אביב בשנת 1965, הוא היה בן 85 במותו.

ב-1937 היה בתל אביב מכל וכל. היו כבישים, בתי קולנוע ובתי קפה. נפגשנו עם חברים מכבר הימים, שוחחנו ושתינו קפה. גיסתי גרה ברחוב בן יהודה ואנחנו גרנו בקרן קיימת פינת אמיל זולה. מה שנקרא אז שדרות קרן קיימת נקרא היום שדרות בן גוריון. הייתה לי דירה יפה מאוד. בבוקר ירדנו את בן יהודה וכל חמש דקות נעצרנו... שלום, מתי הגעת, כמה זמן את/ה כבר כאן? אני הרגשתי טוב מאוד. אפשר היה לרדת לים במכנסיים קצרים ובכל מקום לפגוש מכרים... כל רחוב בן יהודה דיבר גרמנית.

בדיעבד אני חושבת שהכול היה מאוד פרימיטיבי. נישאנו ולא היה לי מקרר חשמלי. רק מקרר שפעל על קרח שצריך היה להביא ולהכניס לתוכו. ולא היה גז לבישול, צריך היה לבשל על פתיליה. אבל בשבילי זה היה מובן מאליו, וידעתי שעכשיו אין משהו אחר.

בעלי הקים תחילה חברת תובלה קטנה. הרבה כסף לא היה לנו, אבל איכשהו הסתדרנו. ואז פרצה מלחמת העולם השנייה ובעלי התגייס לצבא הבריטי. הוא לא נשלח לאירופה אלא היה כאן באזור ושימש כנהג. בני דניאל נולד ב-2 ביוני 1940, בתחילת המלחמה בתקופה שבה היו גם הפצצות על תל אביב. גרנו בקומה השלישית, ולא תמיד כשנשמעה אזעקה רציתי לרוץ למטה. אחר כך עברנו לפתח תקווה, שם היה להורים של בעלי הבית הגדול להשכרה. זה היה מאוד פרימיטיבי, אבל מה יכולתי לעשות?

רבים נאלצו להתמודד עם בעיות קשות. אבל איכשהו אפשר היה לחיות.

לאמי היה קשה מאוד. אחי שהיה בהולנד שלח לה סכומי כסף בקביעות, ואני חושבת שמזה היא חיה. היום זה מצחיק אותי: אמי הייתה עקרת בית כמו שאני הייתי רקדנית בלט. לא היה לה מושג, כי בבית בפרנקפורט היא לא נקפה אצבע. היה מישהו ברמת גן שאשתו נפטרה והוא רצה שמישהו יהיה בבית. כעבור זמן אמא ואותו אלמן התיידדו, אבל כשהיא חלתה, היה לה סרטן, היא עזבה את הבית. אבל היא גרה שם שנים אחדות. אחר כך היא חזרה לירושלים וגרה אצל משפחה ברחביה, היא שכרה אצלם חדר. ברחביה התגוררו בעיקר יקים שכולם דיברו גרמנית. לאמא היה מזג נוח, אבל בדיעבד כשאני חושבת על זה, היה לה קשה. אבל היא מעולם לא התלוננה. אמא נפטרה בירושלים בשנת 1948.

לאחר הכרזת המדינה

במאי 1948 מיד אחרי שהכריז בן גוריון על הקמת המדינה פרצה מלחמת העצמאות. בעלי לקח את דני, הוא היה בן שמונה ורפי טרם נולד, ונסע אתו מפתח תקווה לתל אביב. כמובן שהייתה מהומה והאנשים התכנסו בכיכר המרכזית ולפני בניין העירייה. בשבילי זה היה מעמד מאוד מרגש, בשבילי ובשביל כל העם. לזה חיכינו זמן רב, שהאנגלים יעזבו את הארץ ואנחנו נהיה עצמאיים. עד אז הייתה פלשתינה מנדט בריטי. מאותו יום ואילך הייתה פלשתינה למדינת ישראל, כי זו הייתה ארצנו. מאותו רגע יכלו היהודים לעלות ארצה באופן לגאלי. ואז מיד פרצה המלחמה. גם במלחמה הזאת בעלי היה נהג של קצין. אז הוא נהג במכונית הפרטית שלו, למדינה עוד לא היה כסף לרכוש משהו.

בשלב מאוחר יותר גם הבנים שלי הצטרפו לצבא. היו כאן הרבה מלחמות, אבל תודה לאל שהם לא ממש נלחמו, הם רק שירתו בצבא.

אחר כך גרנו כעשר שנים בפתח תקווה. אני עשיתי תכשיטים שאותם מכרתי לחנות ויצ"ו בתל אביב. היה לי שולחן עבודה ומכונה קטנה, מה שצריך בשביל לעשות תכשיטים. חמתי הקדישה זמן רב לדני. אלה היו עשר השנים הראשונות.

מפתח תקווה עברנו לרמת גן וב-1951 נולד בננו רפאל. רפי היה שונה מאוד מדני. דני היה בילדותו בלונדיני ואחר כך השיער נהייה כהה יותר. רפי הוא טיפוס בהיר. שני הילדים היו מאוד חמודים. אבל פער הגיל ביניהם, אחד עשרה שנים היה גדול מאוד. גם ברמת גן התגוררנו כעשר שנים. לקראת 1963 עברנו לרמת חן, שם בנינו לנו בית. ארבעים שנה התגוררתי בבית הזה. לבית הייתה גינה גדולה מאוד. כשעברנו לרמת חן והייתה לנו הגינה הגדולה הפסקתי לעשות תכשיטים. כשיש לך בית גדול עם גינה רוצים להזמין הרבה חברים, אז כבר לא היה לי זמן.

לבעלי היה עסק משגשג. הוא התחיל לעסוק בגומי. בקיבוץ העוגן החלו בייצור יריעות פלסטיק, זאת הייתה ההתחלה של תעשיית הפלסטיק. בעלי קנה את יריעות הפלסטיק ומכר אותן בשביל וילונות, מפות שולחן ועוד כיוצא באלה. זה הלך טוב! ואחר כך גם ייבאנו מגרמניה. העסק שגשג. בעלי היה בין הראשונים שהתחילו עם זה. אחר כך קנה בעלי בית חרושת ליצור פלסטיק. בני דניאל רצה לעבוד בבית החרושת לפלסטיק בתום שירותו הצבאי. זה גם היה רצונו של בעלי. וכך זה היה. אבל דני לא ממש הצליח. את הפלסטיק שייצרו בבית החרושת מכרנו. לדני היה כישרון טכני מובהק הוא היה צריך ללמוד משהו טכני. אבל הוא לא רצה ללמוד, הוא רצה להשתלב בבית החרושת של בעלי.

דני נישא ב-1964, זה היה בימים שבהם עברנו לרמת חן. אשתו פנינה הייתה מורה. אביה כבר נולד בארץ, אני חושבת שהם היו ילידי הארץ מכמה וכמה דורות. אמה של פנינה נולדה במצרים. הם היו אנשים נחמדים ביותר.

בעלי היה אדם מאוד פעיל. הוא אהב אירועי תרבות אבל יותר מכל הוא אהב קונצרטים, הוא היה מאוד מוסיקלי. הוא נפטר ב-1967 מאירוע לבבי. בכל פעם שאני חושבת על זה מחדש, זה בלתי נתפס; היה לו התקף לב ואשפזו אותו בבית החולים תל השומר. שם הוא שכב ולא עשו כלום. זה בלתי נתפס, לא עשו כלום. זה זמן רב שאני לבד, זה נצח. אז הייתי בת 49, היום אני בת 92. אסור לי לחשוב על זה.

לבני וכלתי נולדו שני ילדים. בנם משה קרוי על שם בעלי. הוא בן 43. הבת יוני גם היא כבר בת ארבעים. משה נולד בדיוק ביום האזכרה הראשון לבעלי, ולהורים של פנינה היו חשוב שיקראו לו על שם בעלי המנוח. אני לא התערבתי, זאת הייתה ההחלטה שלהם, אבל מובן שזה מצא חן בעיני. למשה ויוני ילדים משלהם. כולם בישראל ויש לי קשר אתם. בני דני נהרג בתאונת דרכים בדרך מאילת לתל אביב בשנת 1990.

לאחר שסיים רפי את בית הספר מיד השתלב בעסק של בעלי, גם הוא לא רצה לעשות משהו אחר. העסק עוד בבעלותנו, אבל העסקים כבר חלשים. הכול השתנה. יש תחרות, את הכול קונים בסין, הכול זול. לרפי כבר מלאו 59. הוא מתגורר עם אשתו חנה שהייתה מורה להיסטוריה יהודית והוריה שבאו מרוסיה לפלשתינה כציונים, בתם אודט ובנם אדם לא רחוק מכאן.

בבית האבות ברמת חן אני גרה מ-2003 לפני מלחמת עיראק השנייה. לא רציתי להישאר לבד בבית, הרגשתי לא נעים להישאר לבד בבית. ואז שכרתי לעצמי כאן חדר. חשבתי שאני מעדיפה להיות כאן ולא לבד בבית כשתפרוץ המלחמה. ראיתי את הדירה הזאת, נשארתי ובה אני מתגוררת מאז. זהו בית אבות מאוד יפה, הבית באמת יפהפה. בני רפי גר במרחק דקות אחדות, והוא בא לבקרני בקביעות.

כל החברים שלנו בישראל הגיעו מגרמניה. שפת היומיום שלנו הייתה ונשארה גרמנית. אני מדברת מצוין עברית אבל קשה לי לקרוא ולכתוב. עם הכלות והנכדים אני מדברת עברית, אבל בני דני אני תמיד מדברת גרמנית, אבל רק כשאנחנו לבד. אחרת האחרים לא מבינים, וזה לא מנומס.

לבנים שלי לא סיפרתי הרבה על העבר שלי וזה רק עניין אותם כשהם קראו או שמעו משהו. אני אישית לא סבלתי או נפגעתי, אבל היו במשפחה שלנו אנשים שנספו. אבל ההורים של בעלי אחיו ואחיותיו וגם בני המשפחה שלי, אנחנו היינו יחד. בני המשפחה הקרובים כולם שרדו.

בניי נסעו יחד עם תלמידי בית הספר לפולין, למחנה ההשמדה אושוויץ. גם הנכד שלי היה עכשיו שם. בשביל הצעירים זה לא כמו בשבילנו. למרות שלא חוויתי את זה על בשרי, זה כאילו אני חיה מחדש את הרצח והזוועות.

את יום הולדת התשעים שלי חגגנו ביפו. רפי בחר מסעדה יפה מאוד. באותו ערב כל המסעדה הייתה רק בשבילנו והיא קושטה למופת. הייתה חגיגה נהדרת וגם משום ששני האחיינים והאחיינית שלי מהולנד, הילדים של אחי פאול הגיעו בהפתעה.

אני לא פוליטיקאית אבל את המצב עם הפלשתינאים אני רואה כחסר סיכוי. זה נמשך כבר כל כך הרבה זמן. אין פתרון. אבל איך אמר בן גוריון: "בארץ ישראל מי שלא מאמין בניסים, איננו מציאותי..." אבל הזמנים משתנים, גם בזמנו של בן גוריון הכול היה אחרת. אז הפלשתינאים לא היו כל כך חזקים כמו היום.

אני לא יודעת אם מלכתחילה שגו.  רבים אומרים שדווקא אנחנו כבשנו שטחים ערביים נרחבים. אבל אני אדם אפוליטי, ואני אומרת רק את מה שאני שומעת, ואני בכלל לא יודעת האם זו דעתי האישית. ואחרי עשרים או ארבעים שנה קשה לומר. היו כל כך הרבה מלחמות והתקפות. ולמרות הכול יש התפתחות. תמיד!

 

מילון מונחים

[1]        גורס: יישוב בשולי הפירנאים במרחק 75 קילומטרים מן ה גבול הספרדי. במהלך הכיבוש הגרמני הוקם במקום מחנה מעצר לאזרחים גרמניים, אזרחי מדינות אחרות ויהודים. במחנה היו כ-30.000 עצירים. ב-1943-1942 גורשו 6,000 איש למחנות השמדה בפולין.

[2]        מיידנק: מחנה הריכוז מיידנק – למעשה לובלין היה מחנה הריכוז הראשון של ה-IKL הרשות הניהול המרכזית שך מחנות הריכוז הנאציים בגנרל-גוברנמן. לצד אושוויץ-בירקנאו היה שימש מחנה הריכוז מיידנק כמחנה השמדה.

[3] ברגן-בלזן: מחנה הריכוז ברגן בלזן היה מחנה ריכוז נאצי בקרבת העיר בלזן שבמחוז צלה (פרובינציית הנובר, היו סקסוניה התחתונה). הוא נקרא על שם רובע בלזן שבעיר. מסוף 1944 הגיעו למחנה ברגן בלזן טרנספורטים רבים של אסירים שפונו ממחנות ריכוז ומחנות עבודה אחרים. למעלה מ-50.000 מצאו את מותם במחנה כתוצאה מתשישות ורעב. כוחות השחרור הבריטיים מצאו במקום תלי תלים של גופות שלא הובאו לקבורה, שלדים מהלכים וחולים רבים במצב אנוש. 

Country: 
City: 
Tel Aviv

Interview details

Interviewee: Erna Goldmann
Interviewer:
Tanja Eckstein
Tel Aviv, Israel

KEY PERSON

Erna Goldmann
Jewish name:
Chava
Year of birth:
1917
City of birth:
Frankfurt/Main
Country name at time of birth:
Germany
Occupation
after WW II:
Hausfrau
Family names
  • Previous family name: 
    Guggenheim
    Year of changing: 
    1937
    Reason for changing: 
    Heirat

More photos from this country

Danuta Mniewska in the veterans' group in Germany
Max Shif
The Rappoport house
Lilly Drill watching a performance in the Jewish kindergarten

Read more biographies from this country

glqxz9283 sfy39587stf02 mnesdcuix8
glqxz9283 sfy39587stf03 mnesdcuix8